הכל התחיל בקומקום (אם כי ייתכן שמוקי צור יוכל לציין חפצים מוקדמים יותר). אחריו באו המקרר, הטלפון, הטלוויזיה, ולבסוף המחשב ונספחיו. כשהחליטה ועדת הצריכה בקיבוץ לחלק קומקום חשמלי לכל חדר, עלתה זעקת "געוואלד" (כיאה לאשכנזים "אסלים") מצד אלה שטענו כי מעתה והלאה ישתה כל חבר את התה שלו בחדר, ותחדל ההתכנסות לצורך זה בחדר האוכל. כשחולקו מקררי ה"סיביר" הראשונים עלה החשש שהחביירים יפסיקו לבוא לא רק לשתות תה אלא ממש לאכול, ומה יהא אז על החברותה? על הטלפון נאמר שבגינו יחדלו האנשים לבוא זה לביתו של זה לצורך שיחה. כשנקנו טלוויזיות ה"סילורה" נשמעו נאומים לוהטים על כך שאוי לנו כי נפסיק להתאסף מול המכשיר היחיד שבמקלט, שם צחקנו יחד עם "ניקוי ראש" ונמתחנו מול "הוואי חמש-אפס". על השלכות המחשב והאינטרנט מיותר בכלל להרחיב.
הנבואות הללו היו אמיתיות. הסיבה וההזדמנות למפגשים חברתיים הלכו ופחתו ככל שנכנענו לטכנולוגיה הדוהרת. אבל יש גם צד שני, כמובן. הדוא"ל, הפייסבוק והטוויטר (בראשון אני משתמש ברצון. מהאחרונים - שומר נפשו ירחק) מאפשרים לנו קשר מיידי, בחינם ובמהירות, עם חברים או "חברים" בכל העולם. המכונית תביא אותנו בקלות לחתונה משפחתית בצפון או למפגש נוסטלגי עם עמיתינו מהלימודים. הטלוויזיה מאפשרת חוויה עולמית משותפת כמו המונדיאל, כמו גם שיחות סלון על הסדרה המועדפת ועל תוכנית הריאליטי האחרונה.
אז האם הטכנולוגיה מקרבת או מרחיקה, מחברת או מנתקת אותנו? האם יכולה להיות לנו שליטה על התהליך הזה? מאז המהפכה התעשייתית החל להתפתח גם תחום העיון הנקרא פילוסופיה של הטכנולוגיה (למעוניינים - ספר בשם זה מאת פרופ' יוסף אגסי).
אחד התורמים הראשונים לתחום היה קארל מרקס, מפתח גישת הדטרמיניזם הטכנולוגי, לפיה התפתחות טכנולוגית פרועה היא תוצר לוואי מובנה והכרחי של הקפיטליזם התחרותי (אם כך - כיצד זה מסתדר עם אמרתו הידועה של לנין שסוציאליזם = קומוניזם + חשמל?). הדיון היום מתמקד, לדברי אגסי, בשאלה מי צריך לשלוט בפיתוח הטכנולוגי - כלל האזרחים על מוסדותיהם הדמוקרטיים, או המומחים, הטכנוקרטים, היודעים לכאורה טוב יותר מכולם מה אפשרי ומה נכון (עליהם אמר סופר המדע הבדיוני רוברט היינלין: "תמיד תקשיב למומחים, שיאמרו לך מה לא ניתן לעשות ומדוע. אחר-כך - עשה זאת").
פסק זמן נוירולוגי: לנושא ההשלכות החברתיות והנפשיות של קשרים חברתיים הנבנים במוחנו, מסביר דניאל גולמן, בספרו "אינטליגנציה חברתית", שהאינטראקציות החברתיות שלנו ממלאות תפקיד בעיצוב המחודש של מוחנו. חוויות חוזרות מעצבות את צורתם, גודלם ומספרם של הנוירונים במוח, ואת הקשרים ביניהם. היחסים החברתיים החשובים לנו מקבעים בהדרגה מעגלים עצביים מסוימים, כך שיחסים חיוביים או שליליים עם הקרובים לנו יכולים ממש לעצב מחדש את מוחנו. אם נאמין לגולמן, נבין מדוע הפסקת-עשר משותפת בענף לא רק תורמת לגיבוש החברתי אלא ממש מעצבת תפקוד מוחי (וכעת ברור גם מדוע לכל המוסכניקים אופן חשיבה דומה. עכשיו הם גם יפסיקו לתקן את הקטנוע של רעייתי).
כשאני אומר שלום לאישה הצועדת מולי בעת ההליכה היומית והיא אינה עונה, זה בדרך כלל בגלל אוזניות האיי-פון התקועות במוחה, תוצר הטכנולוגיה. אבל גם החיילת היושבת מאחוריי באוטובוס ומדברת עם חברתה בנייד, עד שהמוח שלה (ושלי) הופכים לעיסה נוזלית - מנצלת אותה טכנולוגיה, והפעם לצורך קירוב ולא הרחקה. המכונית בה אנו נוסעים לחתונה משפחתית, לכאורה לצורך קירוב (האמת - יש לנו ברירה?), חלונותיה המוגפים, המזגן והרדיו שבה, גם הם מנתקים אותנו מהסביבה. סביר להניח שרכיבה על סוס היתה תורמת לאינטראקציה טובה יותר עם הסביבה, אבל אז היינו מאחרים לחתונה.
בשורה התחתונה, אם יש בכלל צורך בה: חכם אחד אמר שכבר אי-אפשר להמציא שוב את הגלגל, אפשר רק לסובב אותו טוב יותר. הטכנולוגיה, על יתרונותיה המקרבים וחסרונותיה המרחיקים, היא עובדה. הרשות נתונה לנו להחליט מה לקחת ממנה ומה לדחות, על-פי העדפותינו החברתיות והפסיכולוגיות. הלוואי שרק תהיה לנו היכולת לחשב או לנחש מראש את מחיר אימוצה או דחייתה. אבל גם חישוב כזה מצריך טכנולוגיה. אוי.
לשלושת הטורים האחרונים של דני ברזילי:
