כבר סיפרתי לכם כאן שאני שונאת קיץ. אולי בגלל שנולדתי בקיץ אני כבר כמה שנים טובות מעדיפה להתעלם בהפגנתיות מיום ההולדת שלי. עד היום החברים שלי זוכרים לי לרעה את מסיבת ההפתעה שעשו לי; איך שראיתי את כולם בסלון צועקים 'הפתעה' ברחתי לחדר ביבבות.
יש עוד כמה סיבות לחוסר הפופולריות של הקיץ. למשל י"ז בתמוז, תשעה באב ובכלל, כל התקופה שביניהם, בין המצרים.
כולם תמיד מתייחסים ליום
הכיפורים כאל יום הצום האולטימטיבי, אולי בגלל הפן האישי שלו, שבו כל אחד יכול להתיר את כל הנדרים ובאופן נוצרי כמעט, אחרי חשבון נפש, מחילה והתרת נדרים (ובטן מקרקרת במשך 25 שעות) לצאת זך וטהור כמו תינוק.
לעומת זאת, קצת קשה יותר להתחבר לצום תשעה באב, בגלל האחריות הגלובלית הטמונה בו. אלפיים שנה אחרי, רוב העם (או לפחות החלק החילוני שבו) לא ממש מבכה את אובדנו של בית המקדש. אמא שלי, למשל, גורסת שמי שעזב את ארצו ועלה לארץ ישראל הוא מספיק יהודי ולא צריך להיות גם דתי כדי להוכיח את זה. בית המקדש? כל זה היה לפני אלפיים שנה, לך תזכור מה היה שם.
אבא שלי מגדיל לעשות ואומר שהוא ממש לא צריך להוכיח שהוא יהודי טוב, שהרי הוא עיראקי, כלומר צאצא ישיר של גלות בבל, ומי שצריכים להתאמץ אלה הבלונדינים ילידי אירופה. משום מה האירוניה שבדבר די חמקה ממנו: אבות אבותיו הגיעו לבבל בדיוק משום שבית המקדש חרב והם הוגלו לשם.
הדתיים, לעומת זאת, מבינים את האחריות הכוללת ומבכים את אובדנו של בית המקדש בחיי היומיום שלנו. הם בוכים על שנאת החינם, על חורבן הבית (הראשון והשני), ועל עוד כמה אירועים ש'במקרה' קרו באותו יום: חטא המרגלים, כישלון מרד בר־כוכבא וחרישת ירושלים בידי הרומאים. לתענית הזו, ולכל מה שבא לפניה, יש משמעות לכל העם, לא רק משמעות אישית.
בשביל מה בכלל צריך את בית המקדש?, יגיד החילוני בן זמננו. באו כמה ציונים טובים, השפיעו על דעת אומות העולם שהיהודים צריכים מדינה והופ! יש לנו מדינה. יש לנו עיר בירה שדוד המלך קרא לה ירושלים, יש לנו כנסת, ממש כמו בימי הסנהדרין, מי צריך יותר מזה? איש באמונתו יחיה, לא? אז מה אנחנו צריכים את תשעה באב?
כל זה טוב ויפה, אבל אנחנו עדיין מפולגים. קחו למשל שאלה בוערת שעל סדר היום: גלעד שליט. איך להחזיר אותו ותמורת איזה מחיר? בפעולה צבאית או בפעולה מדינית? כמספר התושבים כך מספר התשובות האפשריות. בשורה התחתונה, אין לנו גורם מאחד. זה היה תפקידו של בית המקדש, להיות מוקד מרכזי לכל העם (וכנסת ישראל לא ממש מהווה תחליף לעניין, עם כל הכבוד).
כמה שתשעה באב נחשב תאריך עצוב ונוהגים בו מנהגי אבלות, יום אחד הוא יהיה משמח. ביום זה אמור המשיח לבוא רכוב על חמורו הלבן, להחיות את המתים (תהרגו אותי, אין לי מושג איפה יהיה לכולם מקום, שלא לדבר על כסף לקנות בית חדש), ובא לציון גואל.
איכשהו, אני לא רואה את זה קורה בימי חיי. זאת, למרות שיש עדיין מספיק דברים מזוויעים שקורים פה בשביל שאלוהים יחליט שהבנו את הלקח וישלח את חמוריקו ללוות את משיח לירושלים. אבל מצד שני נראה לי שהבנתי איך מצליחים לצום באמצע החום של תשעה באב: מתחילת חודש אב חל איסור על תספורת, כביסה, אכילת בשר ושתיית יין, בין היתר. אחרי תקופה כזו של ג'יפה, למי בכלל בא לאכול?
