סופי השבוע שלי מוקדשים להופעות סטנדאפ ושידורים ברדיו. במקרה ואין כאלו אני מקדישה אותם לפיצוי הכרחי לבני משפחתי האהובים.
לכן, אני מודה, לא התאים לי לנסוע לסופשבוע בנות בבית מלון, ועוד בתל אביב
שם אני נמצאת כל יומיים. הלחות לא עזרה, המחיר קצת הדאיג וזה שבנוסף לחברות המהממות שלי, הצטרף ארסנל נוסף של בנות שאני לא מכירה - גרמו לי להתחיל לחפש תירוצים ללמה לא.
כל אלו שמכירות אותי היטב, השתמשו במשפטים מרגיעים כמו: "מיכלי, האמת שלא ראינו אותך מלא זמן, אבל, אנחנו נבין אם לא תוכלי להגיע. בכל זאת, תביני שאנחנו נבטל את כל סוף השבוע אם לא תבואי. אבל תרגישי בנוח, בכיף". ובתרגום סימולטני: אל תדברי איתנו יותר בחיים אם את לא באה. אז באתי.
המשך פוסט זה מהווה מסמך דוקומנטרי מיומנה של בליינית ללילה:
צ'יק צ'ק, חתמתי טופס זיכוי על הילדים מול בעלי ללילה אחד. הלכתי לשדר ברדיו ביום שישי. ארזתי את הפקלאות שלי, להלן, רק שמלה אחת. ועוד אחת, ועוד אחת. למה צריך את כל זה? נו טוב שיהיה.
הגעתי לתל אביב, מבסוטית על עצמי וחרדה לנוכח העובדה שאנחנו לוקחות מלון על הטיילת עם שמונה בנות שחצי מהן אני מכירה חלקית בלבד. מה שגרם לחרדה שלי להפוך לסטרס קליני, זה השידורים בגלגלצ שאמרו שכל הירקון חסום בגלל איזה פסטיבל.
אם שאלתם את עצמכם כמה זמן מיכל שם טוב תיזמנה לגלגלצ התשובה היא המון זמן. נצח. וזה ב-160 אחוזי לחות, ואם אין דבר כזה אז לפחות ככה זה הרגיש.
הגעתי למלון. מיקום מושלם על חוף פרישמן, ממש על הים. נכנסתי ללובי בביטחון של בריטני ספירס, נראית כמו מירי מאחד העם אחד – יותר מידי בולטת, יותר מידי זרה, יותר מידי מרוטה, יותר מידי איכס.
אבל הנה, ממול אני רואה את החברות המעלפות שלי. כל אחת יותר מתוקתקת מהשניה, בא לך לחבק אותן? יאללה הן כל כך יפות שממש-ממש בא לך שימותו, או לפחות ישמינו. אבל ממש!
לקחו לי עשר שניות להבין שאני נמצאת ללילה בפרק של הדרדסים. כולן נשים, כולן פחות או יותר אותו דבר. חוץ ממני קונדסון – הוא עם מתנה ואני עם אקסטרה לארג'. יותר מזה, לכל אחת מהבנות יש טייפקאסט ברור. כל אחת כאילו לוהקה במלאכת מחשבת לסופ"ש הזה. תענוג!
אז גם הבנתי, שנופש עם חברות זה לא כל כך שונה מלצאת לנופש משפחתי: מקטרים על ההמתנה בלובי, על הניקיון בחדר, על זה שה"בל-בוי" לא נשם בקצב נכון. כל תלונה אפשרית מצוינת ומקדמת אותנו לפיצוי הנכסף. בקיצור: הרגשתי בבית.
כל אחת זורקת סיפור פיקנטי, נשמע כמעט אמיתי. ממילא כשנתפכח נכחיש שזאת אמת לאמיתה. האדרנלין בשמיים. אוכלים עוד משהו, מקלחות וקדימה תל אביב, קבלי אותנו אלייך.
חכו זה רק הולך ומסתבך. נדלג עד לשלב בו דרדסבא מחליט להשקות את הדרדסים בפינוקים -משקאות אלכהוליים, ים ופיצוחים. בשלב הזה הזכרנו יותר ערסים במועדון הפלאקה
ולא שמונה נשים עדינות וקרייריסטיות. נוף פנורמי של 180 מעלות, ים ושקיעה מטריפה באו בול בזמן לריקודים, שלא לומר עינטוזים של רקדניות בפוסיקט.
יאללה בלגן, יוצאים לבלות. נכנסנו לדאנס בר נחשב. כמובן בלי לשלם, לא כי אני סלב ולא כי פחדו ממני. דרדסבא סידר. תפסנו מקום אסטרטגי, המוזיקה הייתה מצויינת. נטמענו בסביבה, ולא עברה שעה והיינו מוקפות טסטסטרון גברי שעשה נעים אפילו לשמרניות שבינינו.
בדיוק בגבול בין הנאה והונאה, חזרנו לחדר, ונרדמנו אחת אחרי השניה או על השניה. לא לפני ששרתי מזמורים ברוסית במעלית, ודיברתי עם הנהג מונית על
דברים שמדברים עליהם רק בשעה כזו, רק במצב צבירה כזה ורק עם נהג מונית - על הקוסקוס של אמא שלי כפרה עליה.
יחפה עליתי למיטה, וכיוונתי שעון לארוחת בוקר. שאני אצא פראיירית? בינתיים אפרת ניקתה לי עם מגבון לח את הרגליים. כפרה עליה, ככה זה כשאוהבים.
חיבוק לאתי מימין ולאלה הנשמה משמאל, רחלי כבר נוחרת, ושלוש החברות הכוסיות לשמצה, בחדר השני. אולי זה הזמן לאחל מיתת נשיקה? סתם , סתם.
למחרת אבטיח, בריכה ושימוש לא יאה ברכוש חדר האוכל – אתי חייבת לשבור לפחות סרוויס שלם. חוזרות לחדר, לסיכום חוויה והתארגנות. החדר נראה כמו כשהייתי בת 16. אתי עם הבלגן, אפרת עם כפפות ניילון או שקיות איסוף, נגעלת מהמצב. ואלה? אלה מנהלת את הלו"ז.
זהו נגמר. יוצאות עם שיזוף מוגזם מידי, כוויות דרגה שלוש וחיוך מאוזן לאוזן. זה זמן נישוקים חיבוקים וצ'או צ'או. זה בדיוק הזמן להבטיח לצאת לסופ"ש כזה לפחות פעם בשנה. אם הייתי פלצנית הייתי אומרת שמגיע לי להנות בסוויטה מפוארת ששווה מליון דולר, עם נוף ששווה יותר, וחברות ששוות פי כמה!
לסיכום, יומנה של בליינית פלצנית: חזרתי הביתה, חיבקתי את בעלי והילדים, אמרתי להם כמה אני אוהבת אותם, שיחקתי איתם, פינקתי אותם ובישלתי להם. בערב הרמתי טלפון לאלה, רציתי להגיד לה כמה טוב להיות בבית ואמרתי: "בפעם הבאה, יוצאים לפלאקה".
התמונות בפייסבוק. תהנו.
