שלום לך לוחם יקר
תעמוד זקוף תלך ישר
תתגלח תצטחצח
אתה עומד למות
אתה לא יכול לבחור את הדרך
אנחנו לא יכולים להתחשב בך
אבל בכל זאת אתה תמות בשביל אמא אדמה
אם תשקיע תקבל דרגות וסמלים
מטח כבוד המנון ודגלים
כי אצלנו החוזה חתום עם אלוהים
ואחנו נעמוד ונצדיע לך
יום הזיכרון יהיה גם בשבילך
תתגלח תצטחצח אתה עומד למות
מי ברא אותך למות
אמא שלך או המציאות?
כשהרצל הזה את מדינת היהודים
בטריפ שלו לא היו מתנחלים
ואם אשכח תשכח ימיני
ואולי אלוהים הוא בכלל שמאלני
6 מליון יהודים בשואה
ומה אתה עושה בשביל המדינה?
החלום הזה עולה לנו בדם
ואין לנו שום מקום אחר בעולם
מי ברא אותך למות
אמא שלך או המציאות?
השבוע שמעתי לראשונה את השיר הקשה הזה של להקת האלמנה השחורה, והאמת היא שבהתחלה הייתי בשוק. בשנייה שנרגעתי הבנתי כמה חזק השיר הזה. כמה שאלות הוא מעלה, וכמה נכון הוא!
הדבר הראשון שחשבתי עליו זה גלעד שליט. מי שלח אותו למות? אנחנו או המציאות? לפני שנענה ישר: המציאות, וזה ברור גם מה הטיעונים שיעלו, נעצור רגע ונבדוק אולי במקרה אנחנו אלה שיוצרים מציאות, ואולי אנחנו אלה ששלחנו אותו. ואם אנחנו שלחנו אותו או המציאות שיצרנו שלחה אותו, אז אנחנו חייבים גם להחזיר אותו!
אי אפשר לחנך לוחמים שאחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד, וברגע האמת אף אחד לא נמצא שם בשבילם. אי אפשר לשלוח אותם בשם אני לא יודעת מה, ולא לדאוג להחזיר אותם. הם שם בגללנו!
בסדרה "חטופים" ששודרה לא מזמן בערוץ 2, היה פרק ובו אחד החטופים, עמיאל, קיבל מכות מהשובים ונפל בזרועות חברו כשהוא חצי מעולף. הוא החל לבכות בשקט, ואמר שהוא רוצה הביתה. אמר שדי, כואב לו, קשה לו, והוא מפחד למות שם, הוא רוצה הביתה.
זאת הפעם הראשונה בחיים שלי שאמרתי לעצמי ששום מחיר בעולם לא שווה את התחושה הקשה הזאת שהם עוברים שם ולא רק מי שנחטף - הפחד הזה שיש סיכוי שלא תחזור לחיים שאתה כל כך אוהב.
במקום לצעוד ברחבי הארץ ובמקום לתלות סרטים צהובים, צאו לרחובות ותדרשו הסכם שלום! תדרשו כבר שכל זה ייגמר! ביחד. כולם.
לא איכפת לי איך, ולא מעניין אותי במה זה כרוך, זהו תפקידה של הממשלה שלנו לעשות את זה. בדיוק בשביל זה הם נבחרים כל ארבע שנים, ולא בשביל להעלות את מחירי הלחם.
אף אחד לא אמר שזה זבנג וגמרנו. בטוח שזה תהליך ארוך מאוד שכולל המון מתיחות, המון תנאים, המון דרישות ועם זאת המון ויתורים.
אבל חייבים להתחיל ממקום אמיתי. לא מעניין אותי מי אשם, ולא מעניין אותי מי צודק, מעניין אותי מתי זה ייגמר. ברור לי שלחלקכם זה נשמע מאוד מאוד נאיבי, אבל 60 שנה אנחנו נלחמים על הקיום שלנו, ואחרי 60 שנה אנחנו עדיין נלחמים. אף אחד לא שאל את עצמו האם יש אפשרות שאולי זאת לא הדרך??????
ברור שמסתתרים כאן הסברים אחרים ללמה אנחנו עדיין נלחמים, אבל על זה אני אכתוב כבר פעם אחרת. אותי ירגיע הרבה יותר אם אדע שיש לנו שגרירות ישראלית באיראן, מאשר הידיעה שיש לצבא שלנו 3 פצצות אטום.
