עמדתי היום בבוקר בפקק הרגיל בכביש 57 מכפר יונה לכיוון נתניה, ומצאתי את עצמי בוהה ברכב שעמד לפני בכביש כשעליו מודבק אחד הסטיקרים של חב"ד או ברסלב: סמיילי קטן חובש כיפה ולצדו הכיתוב "תן חיוך - והעולם יחייך אליך חזרה".
מרוב המאבקים בזמן האחרון בתוך כפר יונה לא יצא לי סתם ככה להירגע באמצע היום ולחייך. אז מאיפה להתחיל את הסיפור? האם מפרויקט יצחקי המוקם
בסמוך לכפר יונה ללא השלמת ההיתרים, ללא השלמת הסכמים ותוך הבאת יותר מ-4,000 תושבים חדשים לכפר ללא איזשהו הליך של תכנון? או הדאגה דרך איפה למשל ייסעו כל האנשים הללו כל בוקר לעבודה?
או האם להתחיל מאנטנות הסלולר אשר צמחו לפתע ובין לילה למימדי ענק בצמוד לכפר? או מהאנטנות בתוך הכפר, כמו אלה שעל גג הקניון למשל? ואולי להתחיל בבנייה הלא חוקית ההולכת ומתרחבת? או שנתחיל מהשימוש (המאושר למרות היותו תמוה בעיניי) במקלטים ובגינה ציבורית אשר הוביל לתקרית אלימה ולתקיפתה של תושבת הכפר?
ומה עם התקרית האלימה האחרת שבה הוכה אדם בן 74? אכן שבוע שקשה לגייס בו חיוכים.
ומה עם הוונדליזם בכל מקום? ושתיית האלכוהול שנמכר בתוך הכפר ללא כל הפרעה? או אולי עם משחטת הרכב שפתחו בתוך הכפר בסמוך לבתי מגורים?
כל הארועים האלה מתרחשים בטווח זמנים של שבועיים בערך בכפר קטן אחד, והתחושה היא שהבלאגן חוגג. והלו, הקיץ עוד לא התחיל. מה שמחכה לנו בקיץ זו תוספת חום ועצבים (שהופכים כל דבר שרק מציק במזג אוויר ממוזג למטרד עצום בחום הכבד של יולי אוגוסט) , וכמו גם של בני נוער ללא תעסוקה של ממש בתחומי הכפר, ולא צריך לחשוב יותר מדי כדי לנחש מה יהיה.
אז מה בעצם עושים? אחת הבעיות, כשמנסים לעשות סדר, היא שצריך לטפל בכל דבר בעיתו, ויש משהו משתק בזרם הבלתי נפסק הזה.
גיליתי שכדי להתמודד עם האינפלציה הזו של הבעיות בכפר יונה צריך להיות בעלת קואורדינציה לא קטנה וחלוקת קשב שלא הייתה מביישת את טייסי הקרב בחיל האוויר.
מצאתי את עצמי מכינה חומרים לעתירה נגד הפרויקט, תוך כדי שיחה עם "השכנים החדשים" של אנטנות הסלולריות בקו אחד, עם שכנים המוטרדים מאופנועים וטרקטורונים בקו השני, כעיני הימנית קולטת את הפקס שבדיוק הגיע בעניין חריגות בנייה, וביד שמאל אני מניחה מעליו מכתב בעניין זיהום מים ותחנות דלק, ובידי השנייה חותמת על עצומה להקמת נקודת משטרה בכפר יונה.
אחרי כל זה במהלך השבוע הגעתי לסופ"ש האחרון בשארית כוחותיי, ובהרגשה שעברתי "בישול" בתוך קלחת רותחת. הבלאגן, כך נראה מהצד, חוגג וכל מה שצריך עכשיו זה עוד 4,000 אנשים חדשים שיגורו במגדלים גבוהים וצפופים ליד אנטנה ענקית (שקיבלה אישור ממועצת עמק חפר. בואו ניתן חיוך ענק אחד ענק לאנטנה המאושרת הזו!!). ובאותה הזדמנות לא נשכח שאין מי שיממן את הפיתוח שלהם (כי אין הסכם פיתוח חתום).
ואני מנסה כל הזמן להקשיב לפקס שמטרטר ברקע ולהתמקד בנושא אחד, ממנו ניתן יהיה להתחיל לעשות קצת סדר. והטלפון מצלצל ברקע, ואני מתארת לעצמי שיש עוד אזרח או אזרחית מודאגים על הקו.
וכל זה מזכיר לי בעיקר את הפרש שהובל ממקום למקום על ידי הסוס שלו כשהוא מפספס את כל המטרות, אבל מפחיד את כולם בדרך כי... לפרש ההוא לא היה ראש. בקיצור, איפה הראש?
האמת היא שדי קשה לחייך בלי ראש.....
