הפנתרים השחורים
הציתו בשנות ה-70 מדורות של מחאה, וזעקו נגד אפליה וקיפוח על רקע עדתי. מתוך זעם וכאב הם הפרו את הסדר הציבורי וחוללו מהומות בכנסת וברחובות. הם דרשו ובצדק: דיור הולם, להתפרנס בכבוד, חינוך והשכלה ראויים.
הם זעקו מעל כל במה את הסיסמא "מה יחבו-נאש" (הם לא אוהבים אותנו). מעבר לדרישות השוויון והצדק הם רצו יותר מכל לחוש תחושת שייכות ארץ ישראלית. תחושותיהם היו דומות לאלו של העולים והמיעוטים של היום.
זעקת הפנתרים ומחאת הציבור הספרדי-מזרחי חוללו שינויים דרמטיים בישראל - בפוליטיקה, באקדמיה, בתקשורת ובכל תחומי החיים. מאז עברו 40 שנים. הרבה מים ופסולת תעשייתית זרמו בנחלי הארץ מאז, והנה הגברת שינתה את האדרת - פערים חברתיים בלתי נתפסים למרות שהתקבלנו למועדון ה-oecd היוקרתי.
הדיון באפלייה ובגזענות על רקע עדתי נדחק מאז לשוליים. אך מי שהחזיר את הנושא לכותרות ולשיחות הסלון היו ההורים האשכנזים החרדים מעמנואל שסירבו לאפשר לבנות יהודיות כשרות ממוצא ספרדי ללמוד תחת קורת גג אחת עם בנותיהם.
כאשר נשאלים החרדים הסרבנים מדוע הם מעודדים אפליה ומזלזלים בהחלטות בית המשפט, הם משיבים בשאלה :"למה מפלים תקשורת? באקדמיה? בבית
המשפט? בממשלה?. "האם יש יותר מזרחים אצלכם?", הם משיבים לשואלים.
השאלות הללו לא באמת מנותקות מהמציאות. השופטים והתקשורת נכנסים מהן ללחץ ולמגננה. אין להם תשובות משכנעות.
כאשר אני מאזין לשיח הזה מהצד אני ממש מזדהה עם שני הצדדים (השואל והנשאל). שניהם צודקים. אני מאמין לשניהם: עדיין יש אפלייה במוסדות המדינה בישראל, ולא רק במגזר החרדי.
ובכל זאת, במגזר החילוני נרשמה התקדמות מסוימת. אפליה עדיין קיימת, אבל אשכנזים
ומזרחים לומדים ביחד, עושים עסקים ביחד ולפעמים גם מתאהבים, מתחתנים ומביאים לעולם ילדים ביחד.
בעולם החרדי זה עדיין לא קרה. ההפרדה, הניתוק והתיעוב החד צדדיים ממשיכים להתקיים, ואף להקצין ולהחמיר.
אולי מלחמת העולם התרבותית הזאת תסחוף את המדינה ותביא לתיקון העוול המתמשך.
יש לי הרבה ביקורת על המערכת המשפטית אבל במקרה הזה אני דווקא גאה בבית המשפט ובשופטים. יש שופטים בישראל למרות שרובם המוחלט אשכנזים.
- הכותב הוא רודף שלום,לוחם חברתי ופעיל למען הסביבה
