המקרר מתחיל להראות סימנים של מתחת לקו העוני. העגבניות כבר עייפות, תפוח האדמה קצת רך ולגבינות היה קר אז הן לבשו פרווה.
לא, המקרר שלי לא נראה כמו מקרר של סטודנטים או חיילים בודדים. ולא, אני לא לומדת במכון ויצמן ועושה ניסויים ביולוגים. אני פשוט זקוקה לקניית סופר דחוף.
זה דווקא מתחיל נחמד. עושים רשימת קניות מסודרת כמו שגל אלון לימד אותנו. לא חורגים ממנה במילימטר, וחוסכים בשבוע אולי חמישה שקלים, תכפילו בארבעה שבועות, 12 חודישם ו-80 שנה. ממש חיסכון ענק, הא?!
עם הרשימה שהכנת ועם הבעל שגררת איתך את יוצאת לסופר. למה? כי הכי משתלם להרוג שלוש ציפורים במכה: יש מי שיעזור לסחוב, יש פיקוח חלקי על הקנייה וזה הכי קרוב לבילוי מהנה שהיה לכם מאז החתונה.
גררת איתך גם את שני הקטנים, כי אין לך בייבי סיטר. זה עולה 20 שקלים לשעה, כפול ארבעה שבועות, 12 חודשים כפול 80 שנה בממוצע שיש לאדם לחיות.שאני אזמין בייביסיטר? השתגעתם?
הקטן מתנהג כמו אסיר בעגלת הסופר, משחק במחזיק מפתחות שתקענו במקום חמישה שקלים. ואנחנו עוד מרגישים שדפקנו את המערכת משום מה. הבנדיט השני סוחב את העגלה הריקה של אבא בספרינטים שלא היו מביישים את אקי אבני וסנדי בר
בקרב על המילקי.
האסיר הכלוא, ביד ימין קצרה אך מיומנת, שולף מהמדף כל מה שבא לו. כדי שלא תגידי לו "לא", הוא פותח ואוכל או שותה. השני לעומת זאת מעמיס, מעמיס ומעמיס. רק שטויות כמובן - חטיפים ועוד דברים שאלון גל
לא מרשה לקנות בכלל-בכלל כפול ארבע כפול 12 כפול 80.
הבעל חושב שהוא שולט בעניינים, ואומר שבקופה הוא מחזיר הכל. את אומרת בליבך: "אם עוד לא החזרתי אותי לחמותי, הוא כבר לא יחזיר כלום". זה אמנם לא קשור אבל עדיין רלוונטי.
הנה את מתקרבת למחלקת המאפים, טעות מס' אחד – לא באים לסופר על בטן מלאה. את מוצאת את הבטן שלך בדיאלוג משכנע עם השף השמנמן של פילסברי. קרב אבוד בו ברור שאת המפסידה.
קרטון רוגעלך, גביניות וגם קרואסונים – אם יבואו אורחים? בנוסף נרשמה פגיעה חמורה בדיאטה שנדחתה בשבוע נוסף. כולל ארבעה שבועות, 12 חודשים וכ–80 שנה לחיות. זה לא מעט כסף וגם לא מעט קלוריות.
אחרי הנשנוש את בטוחה שאת שבעה. בעלך, שאמור היה להביא חומוס לשבת, צולם בזווית העין שלך סועד אצל נציגת המכירות שנראית אחלה. צילצול-ניתוק אחד מחזיר אותו למציאות, והוא חוזר אלייך עם ששה סוגי סלטים וחומוס בזווית של הפה. את מסננת בארס: "נשאיר בקופה".
על מחלקת הגבינות דילגת לא לפני שטעמת קצת, גם כי חייבים ובעיקר כי זה בחינם. ליד הגבינות יש את המחלקה הזו, נו זאת שיש בה את הדברים המוזרים האלה, נו אלה שחיים, עם הריח הלא טוב. אם הייתי עושה הופעות סטנדאפ, תת רמה, הייתי אומרת רוסים, אבל ברור שהתכוונתי לדגים.
שם את לא מבינה למה הדג הוורוד והחמוץ יושב ליד הגבינה המתוקה שאת כל כך אוהבת. שאלה טובה. תביטי בבעלך ותשאלי את אותה שאלה.
ליד הבשרים את בביוץ מתקדם. טועמת, עוקפת, חותכת, נכנסת להיריון מדומה כדי להתקדם בתור. את גם שואלת את עצמך, למה בחורה שעובדת במעדניה
צריכה להתאפר כמו זמרת גוגו?
הגעת לקופות, הגיע הזמן בראיית נץ לאתר את התור הקצר ביותר. בפועל הוא יהיה התור הארוך ביותר כי זה שלפנייך משלם בתלושים, וקופונים, ושוברים, ובצ'ק שחייב אישור. אחראית משמרת לקופה חמש!
ההתלבטות אם לעבור קופה תחלוף לך בראש מעל לשלוש פעמים, את אמנם לא בחורה גזענית, אבל תמלמלי לעצמך על הקופאית הזריזה שלידך: "הרוסיות האלה מה זה חרוצות".
את הזמן הזה הבן הקטן שלך ניצל לפתיחת שתי ביצי קינדר. בעלך חזר לטעום חומוס. את מוציאה דברים שלא ממש נחוצים מהעגלה, ומקבלת מבטי שטנה מהקופאית העייפה. בינתיים הבן שלך מחזיר הכל מהעגלה לסרט הנע. והנה הגענו ל-2,000 שקל. חריגה של 1,400 שקל, כפול 4 כפול 12 כפול 80 שנה, כמה זה?
סחבנו, פיזרנו ושמרנו את כל השקיות, פלוס השקיות שגנבנו כדי שיהיה, אם יגמרו כל השקיות בעולם? עכשיו הגיע הזמן לסקס ניחומים. זה דווקא לא רע. כפול ארבע כפול 12 כפול 80.
מנוחה. בעלך נזכר לעבור על החשבון. אויש, כשהוא ישאל אותך: "איך זה קרה", תעני: "כשהחומוס אחלה הכל אחלה".
מוסר השכל: כשהבעל שלך מרגיש אחלה, הוא משלם על זה!
