פוליטיקאי "טוב", כזה שמצליח לשרוד, הוא פוליטיקאי שחושב מה שהוא אומר, ולא אומר את מה שהוא חושב. האמנם?
אנשים שממהרים להגיד את האמת ורק את האמת גם כשהיא חדה ופוגעת מפחיתים מהסיכויים שלהם להצליח ולהתקדם במסגרות הפוליטיות והציבוריות. גם הפוליטיקאים וגם הציבור לא אוהבים לשמוע את האמת הכואבת.
זה מזכיר לי שבכנס רב משתתפים התבטאתי בחריפות נגד השמאל הישראלי והמנהיגות הפוליטית של התנועה הקיבוצית. ימים ספורים לאחר מכן הוזמנתי בבהילות למשרד של אחד השרים הבכירים בממשלה.
"זו הפעם האחרונה שאתה מתבטא בצורה שכזאת אם אתה רוצה להישאר חבר שלי", אמר. "לא אומרים דברים כאלה ליד התקשורת גם אם הם נכונים. אם תשתוק תרוויח, תחשוב טוב". עניתי: "אני לא יכול להתחייב על כך", ומאז נפרדו דרכינו.
ברשותכם אני רוצה לכתוב על אכזבתי משני שרים - השר סילבן שלום, השר לענייני הנגב והגליל, ואבישי ברוורמן
השר לענייני מיעוטים. מצופה היה מהם שיתאחדו לטפל בבעיה שנוגעת לכולנו: בעיית הבדואים.
לא נעים לי לכתוב עליהם דברים רעים, כי אני מכיר אותם באופן אישי, והייתי רוצה יותר להיות גאה בהם.
שני השרים הללו אמורים להיות מאוד-מאוד מחויבים לבאר שבע.
הם מחוברים לנגב, הם מכירים את תרבות המקום ואנשיו, החיים שלהם קשורים במקום,
הזיכרונות שלהם מבאר שבע טבועים עמוק באישיותם. לצערי הם מאכזבים את תושבי העיר והסביבה.
השרים שלום וברוורמן יודעים שרמת החיים ורמת ההכנסה של התושבים בעיר בנסיגה מתמדת.
כרגע במבחן התוצאה אין לידידי השר סילבן שלום המכונה "סטיב" במה להיות גאה, ואין לי על מה לשבח אותו לצערי הרב.
הגדיל לאכזב אותי ידידי הוותיק, האיש שאני ויתר התושבים תלינו בו תקווה ענקית - פרופ' אבישי ברוורמן. לברוורמן ניתנה ההזדמנות לעשות מעשה גדול אשר יכול היה למתג אותו בתודעה כאיש חזון ועשייה: לטפל באופן יסודי ואמיתי בבעיית הבדואים בנגב החל מהכפרים הלא מוכרים ועד ישובי הקבע המוזנחים והמוחלשים. לצערי הוא מאכזב.
קוראים יקרים, סלחו לי שגם הפעם אני לא כותב כתבה שכולה פירגון, אבל הנושא כאוב מאוד.
כבוד השרים, לזה קוראים חלוקת תפקידים. תפקידכם הוא לבצע. תפקידי הוא לעקוב, להתריע ולבקר.
- הכותב הוא לוחם חברתי ופעיל למען הסביבה
