בכיתה י"א הבטחתי לעצמי שבחיים, אבל בחיים, אני לא אהיה מורה. ואם אי פעם אהיה רעבה ללחם, וזאת תהיה העבודה האחרונה עלי אדמות, אז לפחות אני לא אהיה כמו המורים שהיו לי.
לא אהבתי את בית ספר כמבנה. אהבתי מאוד ללמוד, לא תמיד אהבתי את מה שלימדו אותי. הייתי ילדה מאוד סקרנית, אהבתי את ההפסקות והמסתור במחששות, אהבתי את כל בני האדם בבית ספר, פרט לאלה שהתחפשו למחנכים (היום, דרך אגב, אני מבינה למה).
החיים שלי התחלקו לשניים: חיי בוקר שבהם הייתי תלמידה מהמניין, קצת מרדנית אבל לא משהו שקשה לדכא. וחיי אחר הצהריים שהוקדשו למתנ"ס, שם הייתי ציפור דרור, משמעותית. שם אני יכולה להגיד שלמדתי בשלוש שנים הרבה יותר מאשר למדתי בבית ספר במשך 12 שנה.
היום, כשאני מסתכלת לאחור עם תודעה עמוקה יותר, אני יכולה לענות לעצמי על המון שאלות שהטרידו אותי, אבל לא היו לי מספיק כלים להתמודד איתם,
או שיותר נכון להגיד שהייתי כל כך עסוקה בלפענח את הגיל הזה שפסיכולוגים הקדישו חיים שלמים לחקור ונקרא "גיל ההתבגרות".
הייתי עסוקה בלהיות הנערה שמורדת בסמכויות, עוברת משבר זהות ועוד כמה משברים פיזיולוגיים, ומצד שני זאת שכל המדינה תלויה לה על הכתפיים. הרי תמיד אמרו לי שהנוער זה הכוח האמיתי, ושזהו העתיד של המדינה (האמנם?!). מכיתה ב' חיכיתי להגיע לשם ולדעת על מה כולם מדברים. מה זה הגיל הזה שישנה אותי כל כך ויהפוך אותי לנטל על ההורים שלי?
אז נכון, משברי זהות היו לי, וגם כמה שינויים פיזיולוגיים, אבל היום אני מבינה שלא אני זו הבעיה, ודווקא כן עמדתי בציפיות והייתי אותה אחת מכמה בני נוער שאמרו 'אנחנו נשנה את המציאות, ויש לנו הרבה מה לתת'.
באמת הרגשתי שאני יכולה להחזיק את המדינה על הכתפיים, אבל אז כשלקחתי יוזמה והצלחתי להתגבר על אותם מכשולים שמנעו ממני לחשוב, הבנתי שאותן ציפיות לא כווונו אליי. לא אני הייתי הנערה שציפו ממנה. המשורר לא התכוון אליי כשהוא דיבר על מלח הארץ ונוער העתיד. ועד היום אני שואלת את עצמי - למה? מה יש בנו שהוא לא מספיק טוב?
הדבר היחיד שמקומם אותי היא לא האמונה שצריך ידיים עובדות. אנחנו צריכים מלגזנים, פחחים, אינסטלטורים, גננים ועוד כמה ידיים לנקות לשרה נתניהו את הבית. עוד לא ראיתי אדם אחד מכל העדר האשכנזי שהוא מספיק אמיץ כדי לשלוח את הבן שלו לאותה שליחות רבת חשיבות שתוריד מדענים מהמדינה ותכשיר אותם להיות פועלים.
נכון שלא כולם חייבים להיות תמימי דעים ולאהוב ללמוד, אבל לא נראה לי כל כך הגיוני שרובם המוחץ אתיופי או ממוצא מזרחי. כשגדל ילד תימני מחטופי תימן במשפחה אשכנזית הוא לא ייצא פחח, מה שמחזק את הטענה שלי שזאת לא בעיה מולדת אלא סביבתית.
מערכת החינוך היא מערכת משומנת היטב שמטרתה לא להעניק חינוך אלא להנציח מעמדות. בעיניי מערכת החינוך היא הכלי הטוב ביותר של המדינה לשטיפת מוח. מערכת החינוך מקבלת את חומרי הגלם כבר בגיל הגן ומעבדת אותם במשך שנים. התוצר הסופי הוא צייתן חברתי, שיעשה לבסוף צבא ואחרי הצבא יתפתח על פי הייעוד שנקבע לו בתיכון.
יהיו כמה פגמים בייצור שלא יעבדו על פי ההוראות. גם הם יתחלקו לאלה שלא מאיימים ופשוט מתפקדים כמו מוצרים פגי תוקף, ואלה שיעשו הכל כדי לנתק את החשמל של המפעל ולהפסיק את הייצור אחת ולתמיד.
השאלה היא מה אתם בוחרים להיות?
