"אני מקווה שאצא מכל הבלגן שנכנסנו אליו", אמרה לי דקלה חברתי בשיחת לילה מאוחרת, כשהיא חנוקה מדמעות. "כשבאות צרות, הן מגיעות בצרורות", המשיכה בעצב, "לא מספיק שבעלי כבר עבר ניתוח לפני שנה, כשגילו אצלו משהו ברגל, עכשיו הוא צריך לעבור ניתוח נוסף בכבד. אני הולכת להשתגע ויש לו מזל שאני אוהבת אותו, אם לא הייתי מזמן תופסת את הרגליים ובורחת...".
"את סתם מדברת", עניתי, "אל תשכחי שרק לפני שנתיים עמדתם מתחת לחופה, והבטחתם בטוב וברע להיות יחד. אלו לא סתם דיבורים, נכון?".
"בטח שלא, אבל מי חשב שהרע יגיע כל-כך מהר?", ענתה.
לא היו לי מילים כדי להשיב לה, ובטח לא ניסיתי אפילו להיות במקומה.
אני זוכרת את יום חתונתה. היא הייתה הכי מאושרת בעולם. הוא הרים אותה לגובה, רקד איתה ומהחתונה, שהסתיימה בארבע לפנות בוקר, ואז נסעו לירח
דבש באילת. אחרי שבועיים, כשהתארחתי אצלה, ראיתי את הווידיאו של החתונה ואת התמונות מירח הדבש. הם נראו הזוג הכי מאושר בעולם.
מה לעשות שלפעמים דברים טובים מסתיימים מהר? אנחנו חיים בעולם לא צפוי, וכל אחד מאיתנו חי את הרגע. יש מחלות, מלחמות, אסונות טבע ומה לא. כל אחד יכול ליפול יום אחד, כי החיים הם גלגל, ותמיד עובר בראשי המשפט ששמעתי עוד בהיותי בתיכון: "עדיף להיות תלוי על העץ, מאשר להיות תלוי באדם אחר".
נכון, יש סיסמאות ומשפטים לתפארת וישנה מציאות. אני לא מקנאה בחברה שלי, אבל לפי דעתי, אם היא תמשיך לעטוף אותו באהבה ההחלמה שלו תהיה מהירה יותר. כשאמרתי לה את דעתי, היא השיבה שקל לדבר. נכון, יש מי שמקבל את המכות ואחר סופר אותן, לכן לא התווכחתי ולא השבתי, כי בעצם מה יש לי עוד לומר?
שכבתי במיטה כשהטלפון הנייד שלי בידי וכולי בלחץ וצפייה לצלצול של עומרי. יותר מדי זמן חלף מאז ששוחחנו. הוא הבטיח שיתקשר והוא לא עשה זאת. החלטתי לנסות שוב, באצבעות רועדות חייגתי אליו. הפעם נשמע צליל הממתינה. עם מי הוא מדבר בשעות כאלה? יש לו עוד נשים בחייו, שהוא מקשקש איתן בלילות?
הרגשתי איך אני עומדת להשתגע ולפתע החלטתי לסגור את הטלפון הנייד שלי ולנתק את עומרי ממני. לחצתי לחיצה ארוכה על לחצן הסגירה ו...זהו! נשמתי לרווחה, והרגשתי איך כל שרירי גופי משתחררים. אם הוא ירצה אותי, הוא יצטרך להתאמץ יותר. פשוט הוא ייכנס למכונית שלו ויגיע, אבל לא? לא צריך אחד הולך שני בא. אני יודעת שלא יהיה לי קל, אבל עדיף לנתק את הקשר בתחילתו, לפני שהוא רוקם עור וגידים.
סובבתי את ראשי לקיר, ותפסתי את התנוחה הרגילה שלי, בה אני מצליחה לישון. עצמתי עיניים, אבל לא הצלחתי להירדם. הלחץ שעטף אותי היה חזק ממני והרגשתי שאני אפילו לא עייפה.
כעבור עשר דקות קמתי מהמיטה והחלטתי להעביר את השעתיים שנותרו לי עד ההתארגנות ליציאה לעבודה בישיבה על המרפסת ובשתיית קפה שחור. קמתי מהמיטה, נכנסתי למטבח, הכנתי קפה ובטעות הזזתי את הצלוחית ומעט הרעשתי. אמא התעוררה ומיד שאלה: "מה קרה?".
"אני לא מצליחה להירדם", עניתי וביקשתי שתחזור לישון. "אני אשב איתך קצת", השיבה כשהיא בוחנת אותי, "את חיוורת ולא נראית לי טוב".
"אני מרגישה מצוין", שיקרתי והתאמצתי כדי לחייך, אבל על אמא שלי זה לא עבד, היא התקרבה אליי, הניחה את כף ידה על מצחי ואמרה: "לא, אין לך חום, אבל בכל זאת את לא נראית לי טוב. קרה משהו בינך לבין עומרי?".
עיקמתי פרצוף, לגמתי מהקפה ושתקתי. לא רציתי להכניס את אמא לכל הצרות שלי, ומצד שני, לא ידעתי באמת איפה הקשר ביני לבין עומרי עומד, כך שהעדפתי לשתוק ולתת לזמן לפענח לי את השאלות שמתרוצצות לי בראש.
