השבוע טחנו יותר מהאיום האיראני את כל הסיפור בעמנואל. כל כך הרגיזה כל הפרשייה הגזענית הזאת, ואני לא חושבת שיש חילוני אחד שנשאר אדיש, שלא לדבר על הדתיים שבינינו. אבל מה כל כך הרגיז אותנו בעצם?
הרי כל העניין העדתי זה לא באמת מה שהעלה פה לכולם את הטורים. רובנו לא באמת זעקנו על כך שדופקים את המזרחיים, כי הרי אנחנו החילוניים עושים
את זה כל יום בגלוי, וזה לא ממש מזיז לאף אחד. השונה הפעם היה שמדובר בחרדים. וכשמדובר על חרדים, מדובר בעצם על זן אחר של בני אנוש. כאילו אנחנו לא חיים באותו מקום, ולא שייכים לאותה דת. לא נוסעים על אותם כבישים, ולא חוגגים את אותם חגים. ואם הם זה לא אנחנו, אז לנו מותר הכל.
כשיקום מזרחי, חילוני, יליד שכונה ויטען לגזענות, אנחנו נדאג לעשות הכל כדי להשתיק אותו. לדחוס חזק חזק את השד העדתי בתוך הבקבוק. רק אסור לנו לשכוח שהבקבוק הזה יכול להתפוצץ.
בכל הפרשיה הזאת, אני דווקא לא כועסת על האשכנזים. החלטתי להאמין שזה לא מרוע, לדעתי זה פשוט צורך לרצות שכל מי שמקיף אותך יהיה דומה לך, שידבר ויתנהג כמוך, ורצוי מאוד שגם יראה כמוך. זה נקרא שיעתוק.
איפה אנחנו בכל הסיפור הזה? למה הקול שלנו לא נשמע יותר? הרי יש מפלגה שקמה ולקחה על עצמה בגלוי את ייצוג המזרחים. ש"ס היא סמל המזרחיות, או יותר נכון אמורה להיות. למה אנחנו כל הזמן צריכים לקבל אישור מאיזשהו גורם אשכנזי?
אנחנו 50 אחוז מזרחיים במדינת ישראל, בלי הערבים (שהם כאילו לא משלנו כי הם לא יהודים, למרות שבינינו אנחנו יכולים להסתדר איתם הרבה יותר טוב.) למה התרבות השלטת היא לא מזרחית? למה הסכמנו לוותר על עצמנו כל כך מהר?
למה אנחנו מסכימים שישימו אותנו במסגרות נפרדות, ועוד פחות טובות? מה זה משנה אם הם דתיים או חילוניים? הם מזרחיים! הם זה אנחנו!
אז אותם שמים בבתי ספר נפרדים, ולנו נותנים בתי ספר מקצועיים. מתי נתעורר ונבין שאנחנו רוב, וזה הזמן שלנו להיות מכתיבי התרבות?
אמר לי איש מאוד חכם לא מזמן: "בתרבות האשכנזית יש או או. בתרבות המזרחית יש מקום לגם וגם".
זה הזמן שלנו להיות גם שואלי שאלות וגם משני מציאות.
