כיצד נצליח לישון בשקט כאשר ילדינו מבלה בסוף שבוע? לפני שניכנס לעומקם של הדברים, הנה מספר נתוני פתיחה והבהרות לכל מי שלא נמצא בעניינים: גיל הבילויים והמושג לצאת ביום שישי משתנה כל הזמן. הגיל בו ילדים מבלים בלילות יורד עם השנים. אופי הבילוי הנפוץ משתנה גם הוא.
בשנים האחרונות אני שומע ממטופליי שכבר בגילאי חטיבת הביניים הורים מאפשרים לילדיהם לצאת עד השעות הקטנות של הלילה. לצערי, אחת מצורות הבילוי הכי שכיחות היא לשבת בגנים ציבוריים, פארקים או רחבות הקניונים, על נרגילה או אלכוהול "זול".
"הישיבה" בחבורה טומנת סכנות שקשורות לרצון של בני החבורה הצעירים להרשים אחד את השני. לכן אני שומע על קטטות בין חבורות, שתייה בגיל צעיר ומעשי קונדס שגובלים בעבריינות ומגיעים רק מהמקום של "להרשים" את החבר'ה.
לאור הנתונים המדאיגים האלה, איך בכל זאת שורדים הורים את אי הוודאות, הפחד ותחושת חוסר השליטה כאשר הילדים מחוץ לבית? כיצד נישן בשקט?
החלטתי להמליץ על מספר דרכי פעולה: 1. שעת חזרה קבועה מהבילוי - חובה על כל הורה לקבוע שעת חזרה מבילוי תוך כדי מו"מ עם הילד. ההידברות חייבת
להתבצע בבית ולא לפני חברים. שעת החזרה צריכה לקחת בחשבון את הנורמה הקיימת בקבוצת השווים של הנער (במילים אחרות: מה מקובל בין החבר'ה).
הייתי מוסיף ואומר שרצוי להגדיר שעת חזרה מוקדמת, וליצור עם השנים רצף של עליה הדרגתית בשעה המדוברת. ילדים צריכים להרוויח את הזכות לחזור מאוחר. רק כאשר הם מוכיחים שאפשר לסמוך עליהם ועומדים בשעה שנקבע מראש, אפשר לעלות את הרף (כמובן שזהו תהליך שמצמצם לנו ההורים עוד נתח מהכלום שנשאר לנו לישון).
2. תקשורת כתובה (sms) - ילדים ומתבגרים צריכים ליידע את ההורים היכן הם נמצאים. שיחת טלפון באמצע הלילה עלולה לגרום להם למבוכה רבה מול חבריהם לבילוי. המבוכה מביאה לתחושת איום מה שבדרך כלל גורם להתפרצות על ההורים, ניתוק שיחה ומצב בו כל הצדדים מפסידים.
אני ממליץ להורים המודאגים לסמס לילד, והוא ישוב מיד. ילדים ונוער מתבגר לא אוהבים להראות לחבורה שאמא דואגת להם יותר מדי. זה ממש לא "מתאים", ונחשב "לחפירה" מעצבנת במיוחד.
3. רשת "מודיעין" - להורים בעלי רמת חרדה גבוהה (כמוני למשל) אני ממליץ להיות בקשר עם הורים של ילדים אחרים השותפים לבילוי. רצוי שזה יהיה קשר דיסקרטי שלא יאיים על הילדים. כלומר הילדים לא חייבים לדעת על כל טלפון בין ההורים.
לסיכום, אני רוצה לרענן לכם את מה שאני משנן השכם וערב להוריי המטופלים שלי. אף אחד מהמתבגרים שלנו לא אוהב להיות "החנון" בחבורה, זה שצריך לדווח כל רגע היכן הוא ומהם מעשיו. הורים צריכים להבין ובעיקר לזכור את תחושת המתבגר שרוצה להחליט ולבצע הכל בעצמו - אל תשכחו כמה סבלנו בעצמנו מחובת הדיווח כשהיינו פעם מתבגרים שיודעים הכל.
כמובן שהשתנו הזמנים, וכיום הכל קורה מוקדם מדי והמדיה חושפת ילדים ונוער לרעיונות נועזים ומסוכנים יותר לעצמם ולסביבה, אך אנחנו חייבים להבין שגבולות נוקשים מדי הקשורים יותר לחרדה ההורית ופחות למציאות של ילדינו עלולים לגרום לילד לתחושה לא נעימה, כאילו לא סומכים עליו. תחושה כזו עלולה להוביל ומובילה למסכת שקרים והסתבכויות של הילדים. בקליניקה שלי, לעיתים קרובות המתבגרים מדווחים על קושי "בלהפסיק" לשקר וליצור מערכת אמון מחודשת עם הוריהם.
מצד שני חייבים לומר - מתבגרים חייבים גבולות!!! הורים ליברלים מדי עלולים לגרום לילדיהם תחושות של נטישה ובדידות בעולם. כשמתבגר חש שמתעניינים בו פחות מדי, זהו בוודאות מתכון להסתבכויות בחוץ. המטרה הסופית שלנו כהורים היא לייצר סוג של אחריות אישית אצל ילדינו.
מתבגרים שיחושו אמון מצד הורים יוכלו להרגיש מספיק בוגרים ובטוחים בעצמם, וכך ישתפו אותנו בנוגע למה שעובר עליהם בימים ובלילות. ילדים משתפים ופתוחים מספקים תנאי שינה מצוינים להוריהם.
