|
|  | נעמי רביע צילום: יובל טבול
|
| | |
|
עוד במופעים... ילדים תיאטרון מחול מוזיקה קלאסי בידור פסטיבלים עניין
|
| | |
 | | |
|
| | |
|
| | |
| | |
משחקי ילדות
כל אחד היה רוצה לחזור להיות ילד, לפחות לכמה ימים. להשתולל, לא לפחד משום דבר, לדאוג בשל דברים הרי גורל, כמו "מה יקרה לי אם אמא תגלה שאכלתי את כל השוקולד". אני מודה שגם אני לא הייתי מתנגדת לכל הנ"ל.
לכמה דברים אני דווקא כן מתנגדת. למחלות ילדות, למשל. כשרואים ברחוב ילד עם סיד לבן מרוח על פצעונים אדומים (אם לוקחים בחשבון שהוא טרום גיל ההתבגרות), אתם יודעים שהמסכן הקטן חלה באבעבועות רוח.
מכיוון שאני בעלת נטייה קלה (ושימו לב: 'קלה') להיפוכונדריה, אני לא מפספסת אף תור לאף חיסון בטיפת חלב. לפני שבועיים, בערך, היה תורו של הקטן להתחסן נגד אבעבועות, יחד עם שאר מיני מרעין בישין, כגון אדמת, חזרת ועוד כמה מחלות במשקל קטלת. כיוון שכבר בהיריון הראשון גיליתי שאין לי נוגדנים לאבעבועות ואני מיחידי הסגולה שלא חלו במחלה בילדותם, כינסתי ישיבת חירום של כמה וכמה אחיות במרפאה, ממש לפני החיסון. האחיות דיברו בשפה מדיצינית, כשהשורה התחתונה היתה: "אם לילד יש שמץ קטן של חום או פצעונים - תברחי כל עוד נפשך בך".
איך זה שלא היו לי אבעבועות אתם שואלים? אז ככה. כמה שאני היסטרית לגבי חיסונים לילדים, אמא שלי היתה עוד יותר. בילדותי הרחוקה לא היו חיסונים נגד מחלות ילדים, והדרך הטובה ביותר להימנע מהן היתה לא להימנע מהן. מי לא זוכר את הסצנה האלמותית ב'אלכס חולה אהבה', שבה אהרל'ה, בן דודו של אלכס, מובל אחר כבוד למיטתו למען ידביקמו באדמת. אמי היקרה, לעומת זאת, דגלה בגישת 'שומר נפשו ירחק'. אז לא היו לי אבעבועות כילדה.
מיד לאחר החיסון בטיפת חלב, הדרדס הרגיש בסדר, אבל אמא התחילה להתגרד. מתברר שבעודי מדברת עם האחיות, הווירוס הבן (לא חשוב מה) כבר דגר אצלי איזה שבוע-שבועיים. בערב קיללתי את הברחשים שחשבתי שעקצו אותי. בבוקר, כשהיו לי עוד כמה עקיצות והתלוננתי לבעלי, הוא אמר, "רגע, רגע, אל תגרדי, זה נראה לי כמו אבעבועות". מיד החלפתי צבעים כמו זיקית, יללתי כמו תן, ובאופן כללי התנהגתי כמו גן חיות. הילדים הלכו לגן, נעמי ברחה לאמא. מיותר לציין שכל מי שסיפרתי לו שנדבקתי באבעבועות הסתלבט עלי למוות, והגדילו לעשות אלו ששרו לי "ארץ ישראל יפה, ונעמי'לה פורחת".
"כמה טוב שבאת הביתה": אמא יקרה לי טיפלה בי, דאגה לי, לקחה אותי למר"מ בערב (שהרי כל הדברים הרעים קורים בשבת או בחג, לא? כבר מזמן ידעתי שמרפי, ההוא מהחוקים, קרוב רחוק שלי), מרחה לי סיד לבן על הגב, דיברה עם חברות לגבי תרופות סבתא (היא הלא חייבת להצדיק את התואר) ושנוררה ממני סיגריות לרוב, כי לא יכולתי לעשן בגלל האבעבועות שהיו לי בגרון. גם לא לאכול. או לשתות. מה אני אגיד לכם - אחלה דיאטה.
באמת שכיף להרגיש כמו ילדה ולהיות אצל אמא, אבל כמו כל ילדה נורמלית, אחרי כמה ימים נמאס לי ורציתי הביתה. הגעגועים לבעל, לילדים ולמיטה כרסמו, ואחרי שהשליתי את עצמי שהכדורים עזרו חזרתי הביתה (אגב, כמו בצינון, גם כאן המחלה עוברת בעזרת תרופות תוך שבוע, ובלי תרופות תוך שבעה ימים). בהתרגשות נקשתי על דלת הבית, בכורי היקר פתח את הדלת, הביט בי לשנייה וחצי, אמר "ביי, אמא!" וטרק. אח, חדוות האמהוּת.
כל דבר בחיים הוא עניין של תזמון. אומרים שעדיף לקבל את מחלות הילדות בגיל צעיר מאשר בגיל מבוגר (אין חכם כבעל ניסיון, לא?). אם החזרה לילדוּת משמעה לשחק בבובות ולבנות מגדלים מקוביות - סבבה. רק שמישהו ידביר כבר את הווירוסים המנחוסים האלה, כדי שהילדים שלנו ייהנו מהילדות עד הסוף. או לפחות שאני אוכל להתפנק אצל אמא בלי חשבון, אבל עם הרבה סיגריות.
| מאת: נעמי רביע | | | 08:01 | | | הגיבו 5 תגובות |
|
|
