נו, איך המונדיאל? כבר התאהבתם בצ'באלאלה מדרום אפריקה? נדלקתם על הונדה? גלגלתם על הלשון איזו אמירה חכמה על "ההתעוררות של הכדורגל האסיאתי"? בינינו, עד עכשיו (הטור הזה נכתב ביום שלישי) העסק עוד לא ממש המריא, ולמעט כמה רגעים מלהיבים עוד לא התרגשנו באמת.
ובכל זאת, אני נהנה מכל רגע. מת על השלבים האלה עם כל הנבחרות הלא ממש מוכרות. עושה סקאוטינג פרטי, מסמן טאלנטים אלמוניים כדי להשוויץ אחר כך ש"אני גיליתי אותם".
אבל אצל הג'מעה יש תחושה כללית של אכזבה. אתמול אפילו סימס לי חבר: "זה כמו להסתכל על מזגן עובד". נו טוב, אז אם אנחנו כבר רובצים
ימים שלמים מול המזגן המטרטר הזה, בואו נגיד כמה מילים על הטכנאי שמכר לנו אותו: בוני גינצבורג (וגם על הלהקה שסביבו):
1. כתר פלסטיק: שפכתם כל כך הרבה מיליונים, לא יכולתם לשים בצד 147 שקל ולקנות שלושה כיסאות פלסטיק למגישים? ערוץ 1 הסתער על מבצע מונדיאל בכל הכוח, ואת ההשקעה רואים על המסך: אולפן חדיש וצבעוני, מסכי טאץ', גימיקים גרפיים ודוד ויצטום מביא ראסיה. אבל למה לתת למי שמובילים את השידור - בוני גינצבורג ושני הפרשנים המתחלפים - לעמוד מול שולחן עגול?
יופי, גאוני המיתוג בטח אמרו לכם שזה משדר דינמיות, קלילות ומגניבות, אבל בפועל זה נראה מאולץ ולא טבעי (לא חראם על רצון? אפילו באוטובוס אתה מפנה כסא לאדם מבוגר). כשהפריים נפתח וברקע נראית גם הספה של גילי שם טוב ואורחיה, זה כבר ממש מעצבן את העין.
2. בוני-ביבי: אני חייב להודות, בוני גינצבורג השתפר במהלך השנים והקילומטראז' שצבר באולפני טלוויזיה הפך את שפת הגוף שלו ליותר נינוחה. ובכל זאת, משהו בהגשה שלו גורם לי לא פעם לזיעה קרה. יש רגעים שהאינטונציה שלו חורכת לי את האוזן כאילו הייתה וובוזלה אנושית. לעיתים הוא קוטע את המשפטים והמילים במעין חיקוי של יצחק רבין על אקסטזי מתובל בפסקנות מעושה א-לה ביבי, כשבדרך הוא מזיע ממאמץ לשדר קלילות ("אנחנו רוצים לראות את המשחק, נשמה שלי"). צורם.
3. עמידת מוצא: אבל לפחות הוא מפצה על כך ברגעים שהוא נעמד בפישוק מרשים ונואם למצלמה. אז אני כבר נקרע מצחוק.
4. טאץ' מי: עם כל הכבוד לעובדה שברוממה קנו לעצמם מסך מגע המשוכלל, עד כה הוא מתפקד על תקן גימיק חביב, לא יותר. לא קיבלנו דרכו שום ניתוח מעשיר או מחכים. כמו צעצוע יוקרתי שהילד הדחוי (ערוץ 1) קיבל במתנה, ועכשיו הוא מסתובב בשכונה ומשוויץ בו. אולי סוף סוף מישהו יאהב אותי.
5. מקושרים: די מעייף לרדת על דני נוימן שהוא כנראה הפרשן הגרוע הכי מקושר בארץ. במקום זה, נשחיל מילה טובה על רן בן שמעון. נכון, לפעמים הוא נצמד כמו שומר אישי נחוש מדי לביטוי שהתפלק לו בתחילת המשחק (נניח, "דינמיקה קבוצתית"), ולא עוזב אותו עד תום המשדר, אבל לבנאדם יש הומור, ידע ופרופורציות בריאות.
6. טעות טקטית: גרפיקת המסך שערוץ 1 בחר בה נעימה מאוד לעין, אבל איכשהו תמיד הם מצליחים לקלקל עם משהו קטן ומעצבן: ההצבה של לוח התוצאות והשעון במרכז החלק העליון (ולא באחת הפינות כמקובל), מביאה לכך שבכל פעם שהבמאי חותך לקלוז-אפ של שחקן, המצח שלו מוסתר.
7. השרופה: בימי שידור ארוכים אפשר למצוא אינספור רגעים הזויים, מצחיקים, פליטות פה מביכות או אורח שיוצא מדעתו. אבל את הפרס בקטגוריית "סצנת האימה של השבוע" לוקחת עינת שרוף שהתארחה באולפן הצהריים לקראת המשחק של יוון - דרום קוריאה.
בשלב מסוים היא החלה לשיר את "פני מלאך" (שיר יווני במקור), כשברקע נשמע עולה ויורד פלייבק באיכות שלא הייתה עוברת אפילו את הסלקטורים של יוטיוב, כשמאחוריה גינצבורג ואורחיו נועצים במצלמה מבטים המומים ומבועתים כאחד.
ואחרי הכל - אנחנו מקבלים מונדיאל שלם בחינם. בלי תוספת תשלום, בלי צ'רלטון, בלי ערוצי לייב, גולד ערוץ הקיבוץ או ערוץ הניצול. אל תקלו בזה ראש, ואל תקבלו כמובן מאליו (במונדיאל הקודם שילמנו לצ'רלטון, וקיבלנו כורסאות ענק ומגישים זחוחים).
וגם בלי פרסומות. המשחקים המעטים ששודרו על ידי ערוץ 2 מזכירים לי את סדרי העדיפויות הנכונים: בבחירה בין אולפן יבשושי של ערוץ 1 עם כמה שקופיות חסות לבין אולפן 'קולי' של ערוץ 2 (בהפקת ערוץ הספורט) עם מקבצי פרסומות ציניים על המנוני המדינות, אני מעדיף את האופציה הראשונה של רוממה.
