|
|  | חנתון. מי נגד מי ולמה באדיבות רוני חסיד
|
| | |
|
|
| | |
| | |
 | | |
| | |
חנתון: קיבוץ ובלבו חומה
בתוך נוף פסטורלי בגבעות עמק יזרעאל, מבעבע מאבק קיומי טעון בין שתי קהילות הנאחזות בקיבוץ אחד. כיצד הפך חנתון מיישוב כמעט נטוש לסמל המאבק על התחדשות הקיבוץ (לטוב ולרע)
אריק בשן 
דממת ליל השבת בקיבוץ חנתון מופרת בקולות שירה מתכוונת. "שבת קהילה" אינו אירוע שכיח בקיבוץ שרוב חבריו - יהודים מסורתיים קונסרבטיביים - זה מקרוב הגיעו. המזמורים, בנוסח הרב קרליבך, מלאי השראה, מתאימים כמעט לכל נפש. אהבה לבורא, לאדם, לחברה. כמה חבל ששזורות ביניהם דרשות צורמות, הקוראות לנישול המתגוררים "השונים" ביישוב: בוגרי "הנוער העובד והלומד" (הנוע"ל), הספונים בבתיהם, מטרים ספורים משם, ו"מצליחים", גם בנוכחותם-הנפקדת, לפגום בעונג השבת של הקהילה. קיבוץ ובלבו חומה.
קרוב לארבעים איש - נשים, גברים, ילדים ואורחים - מכונסים בבית הכנסת. זוהי קבלת שבת שונה מעט מהאורתודוקסית, בצורה ובנוסח. היא כוללת תוספות עם דגש על שוויוניות בין המינים, אבל לא פחותה במחויבותה לערכים המכוננים.
אל סעודת השבת שלאחר התפילה נקהלים החברים לחדר האוכל. לרגל האירוע - בערך אחת לחודשיים - נפתחים שערי "המוסד" הקיבוצי הוותיק, שאיבד את תפקידו המרכזי. את יום המנוחה שלמחרת ינצלו החברים לחיזוק "הקשר הקיבוצי" ביניהם. מרביתם לא הכירו האחד את השני עד לפני מספר חודשים. עתה הם נפגשים בצהרי השבת על המדשאה המרכזית, חבורה ססגונית, לארוחה משותפת ולתחרות סמויה על טיב התבשיל.
למרות ייחודו של "הקודש", "החול" של חנתון הוא שמרכז את עיקר העניין. מאחורי תפאורת נוף יפהפה, נרקם כאן ביום-יום סיפור טעון, מפגש קצוות, הרבה תגרנות המזעזעת את יסודות היישוב ומוקרנת בעוצמה החוצה.
ממקום שהיה כמעט-נטוש עד לעשור האחרון, "ייהוד" הגליל מוכיח כאן את עצמו, והיהודים את פלגנותם. כולם אוחזין בקרקע ועושים הכל כדי שמעמדם לא יקופח. חברי הנוע"ל, היושבים במספר מבנים דחוסים, מגיחים משם פעם אחר פעם להילחם על נפשם: מפגינים, מוחים וכותבים עצומות נגד "ציר הרשע" מבחינתם - רשם האגודות, כמו גם הסוכנות והמועצה האזורית שלטענתם קשרו קשר לסלקם מכאן, והתנועה הקונסרבטיבית, שיוצאת כנגדם בחרמות ובגידופים. הם חוששים לעתידם; מתחננים להבין הכיצד מתיישבים כל כך "טריים" עושים מאמץ כל כך גדול כדי לנשלם, לדבריהם, מהמקום שהוא ביתם בשמונה שנים האחרונות.
הקהילה המסורתית בחנתון. אופציה יהודית חדשנית (צילום: סטיב גריי)
המתיישבים החדשים מנסים לשדר שכבר הפנימו שגרה קיבוצית. הם מרבים לדבר על "ביחד", על "אמונה מלכדת", אבל גם על "דרך-ארץ קדמה לתורה", למרות ש"צל" הנוע"ל רודף אחריהם אפילו בשבת קודש. בדרשה חגיגית מאחל לחבריו יונתן ערד, "גייס" של נקלטים חדשים, שיצליחו לצבור עוד ועוד לשורותיהם, אבל גם שידעו "להקיא" - כן, כך בלשונו - "את אלה שאינם מתאימים". אין צורך בדמיון מופלג כדי להבין מי, בהקשר הזה, הם "הטובים" ומי "הרעים".
את הקולות המסתייגים משותפות כלשהי עם הנוע"ל ביישוב - ביחד או זה לצד זה - שומעים גם בבית משפחת ווין. ג'וני (33) ורעייתו מיכל (30) הגיעו לחנתון באוגוסט 2009. בינואר 2010 העניקה להם "ועדת קבלה", מורכבת מנציגי "הוותיקים" והגרעין החדש, בנוהל מקוצר, את המעמד הנחשק "חבר קיבוץ".
הם לא יכלו לסרב כשהביא לפניהם הרב המקומי, יואב אנדי, את הרעיון ללכת עם החבר'ה לאיזה קיבוץ. הרב הצליח לקבץ חבורה של עשרים משפחות בעלות אוריינטציה מתאימה. משפחת ווין, כמו השאר, שילמה כמה עשרות אלפי ש"ח כדי לרכוש את זכויות החברות באגודה, וקצת יותר עבור הדירה שהיא עתידה להתמקם בה לאחר שיושלמו עבודות השיפוץ.
שיטת הקליטה החפוזה מוסברת על-ידי בני הזוג ווין בעיקר במחסור בדירות. שבת או שתיים של אורחות, עמידה בתנאים כספיים - ואתה חבר מן המניין. את מיכל מעניינת פחות טכניקת הקליטה ויותר חשובה המהות. לה חשוב יותר שהנקלטים יזדהו עם תוכניות הקהילה: "כל המשפחות באו לכאן כדי ליצור משהו. הקהילה שלנו מעורבת במה שקורה בפנים וגם במה שקורה בקהילות אחרות, מבחוץ. בניגוד למה שחושבים, אנחנו ממש לא מיסיונרים, אבל רוצים לפתח עוד אופציה יהודית, חדשנית, מודרנית, שמערימים עליה הרבה מכשולים בישראל".
משפחת ווין מרוצה מאיכות החיים ("שעולה הרבה כסף") בחנתון. הם חשים גאווה על כך שהנה, סוף-סוף, מצליחה התנועה שלהם לייצב קיבוץ משלה, למרות הנוע"ל. "הם אנשים מהאיכות הגבוהה ביותר", מפרגנת מיכל לבני הפלוגתא, "אבל יש הבדל גדול בינינו בעניין המהותי-ערכי. הרעיון השיתופי שלנו הוא סביב בית הכנסת. המוסד הזה משמש אצלנו לא רק כבית תפילה. סביבו מתנהלים כל החיים שלנו. הוא של כולם. הוא הלב של כולם".
ואם יחיו כמה חילונים לצדכם?
מיכל ווין: "זה לא יתאים. אנחנו באנו להחיות מצב שהיה קיים בקיבוץ - של קהילה מסורתית. החיבור לא יצלח. הם אנשים טובים שעושים עבודה מדהימה, אבל כאן, בחנתון, הם משתמשים רק כאכסניה. שמונה שנים הם כאן ולא הותירו חותם. אנחנו רק שנה, ותראה מה קרה. שילכו למקומות מקסימים אחרים, ויש כאלה. מה בדיוק איבדתם כאן? למה להתעקש על המקום היחיד שיש לנו? למה לשים מקלות בגלגלים?"
תחושת "הסרח העודף" החריפה באוויר מביאה - אפשר לומר - לאווירת נכאים במגורי הנוע"ל שמעבר למדרכה. הם מנסים להמשיך את מה שעשו כאן במשך שנים, למרות שעל-פי צו משפטי אינם רשאים להשתמש בשירותי הקיבוץ. "אימא שלי אומרת: 'פסו ערכים מהעולם'", מחייך בחמיצות גיל פלוטקין,
מזכיר הקבוצה ה"טמאה" והכואבת. "הרי לנו לא אכפת שיהיו יישובים קונסרבטיביים, אבל גם לצבע שלנו, לחיים שיתופיים במאה ה-21, יש כאן מקום".
פלוטקין מודע לחומה הגבוהה - כמעט בלתי-עבירה - החוצצת בינם לבין חברי הקיבוץ בתואר. "אני מרגיש שנעשה עוול גדול מאוד", כואב פלוטקין. "הגענו בצורה חוקית לגמרי, נתנו הכל בעבודה, ואחרי שמונה שנים באים ואומרים לנו - 'החוצה! מצאנו משפחה שקנתה את הבית שלכם'. מעין 'הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת'".
חברי הנוער העובד והלומד בחנתון. מנסים להגיע לפשרות (צילום: עדי גולן)
פלוטקין וחבריו המתוסכלים עושים כל דבר כדי לשבור את המצור. הם מנסים להידבר, להגיע לפשרות. "הם אפילו לא מוכנים להיפגש אתנו", הוא מבקר. "מנהיגי הקהילה שלהם לא רוצים אותנו כאן. הם רואים בקבוצה שלנו מעין 'רווקייה'. ממש כמהים לכך שנעוף מפה. שנלך, הם אומרים, לאשבל, שם יש שישים חברים, ולרביד, בו יש מאה חברים. אבל שם מלא. אין איפה לקלוט".
אורי מתוקי,
חבר אשבל, המלווה את הגרעין של חנתון בשבע השנים האחרונות, משחזר את הסיבות לבואם. הקיבוץ, שעלה על הקרקע ב-1984 לא הצליח לנסוק. מכתב, שנשלח ביוני 1997 אל מנכ"ל הסוכנות היהודית אברהם בורג, האיר את מצבו. בין השאר, נכתב שם כי ב-13 שנות קיומו עברו בקיבוץ בין שמונים למאה משפחות שקליטתן הוכשלה. "החברים בקיבוץ אינם מעוניינים לתת 'חברות' לנקלטים חדשים, מכיוון שאז כל הרכוש שניתן על-ידי הסוכנות, ושווה מיליונים, מתחלק רק בין שבע משפחות... מדוע לשבע משפחות שרשומות כאגודה", תהה הכותב, "יש הכוח החוקי והגיבוי של הסוכנות והתק"ם לנצל את המשפחות הבאות להיקלט ולזרוק אותן לפני קבלה לחברות?"
בעקבות גלי ההדף שיצר המכתב, פנתה התנועה הקיבוצית לנוע"ל, שישקם את חנתון. מאחר שה"ותיקים" לא נעתרו לרומן, גיוונו בתק"ם את הנוסחה: מלבד הנוע"ל תוקם שכונה קהילתית בסמוך (115 יחידות דיור, שכולן כבר נמכרו ועד סוף הקיץ יתגוררו שם שמונים משפחות). בפברואר 2003 נעתרו סוף-סוף הוותיקים לקלוט למועמדות 35 מבוגרי תנועת הנוער. פלוטקין, שהיה אחד מהם, מעיד: "אמרו לנו: תבואו, תעבדו בחקלאות ובחינוך. ראינו בזה משימה חשובה. אבל שנה מאוחר יותר לא התקבלה ל'חברות' ולו אחת מ-17 בנות הגרעין שהשתחררו. הבנו שלא אנחנו הבעיה. המקום תקוע. בהתערבות נתן טל, שכיהן אז כמזכיר התנועה, נקבע 'ועד ממונה'. שוב הגשנו טופסי מועמדות, הוועד המליץ, ושוב הוותיקים לא הסכימו".
בקיץ 2005 נפגשו נציגי הגרעין עם רשם האגודות, ובנוכחותו אמרו למזכיר התנועה - אז כבר כיהן בתפקיד זאב (ולוולה) שור: "זו ההובלה שלך. אם תחשוב שזה עדיף - אנחנו מוכנים לצאת". "אם תצאו, יפורק הקיבוץ וייוותר רק יישוב קהילתי", התריע ולוולה, והגרעין קיבל את דין התנועה. המזכיר והרשם הבינו כי אין עוד בכוח הוועד הממונה לשכנע את הוותיקים, וסיכמו על מפרק-מפעיל שיוכל, כך סברו, לאכוף על-פי חוק את קבלת הגרעין לחברות.
הסברה הזאת היתה מוקדמת מדי. המפרק, עו"ד שגיא מירום, בנו של חגי מירום, גזבר הסוכנות - נפגש עם חברי הגרעין, שמע את בקשותיהם (קיבוץ שיתופי-חינוכי), אבל גיבש אג'נדה שונה: הקרקע בעמק יזרעאל יקרה מדי, אמר להם, לטענתם, אני לא מוצא סיבה לקלוט אתכם. מצב מביך: בתנועה - רוצים. המפרק, שמונה בעידודה - לא. שוב נכנס הרשם לתמונה. באוקטובר 2007 מעלה ולוולה בכתב את ההסכמות וההבנות שהשיג עמו: חברי הנוע"ל בחנתון יתקבלו כיחידים לחברות בקיבוץ, ישלמו עבור השירותים, החשמל, המים והארנונה, וינהלו חיים שיתופיים.
עו"ד שגיא מירום, המפרק-מפעיל של חנתון, סירב להתייחס לפרטי האירועים והתהליכים בקיבוץ, והסכים לומר רק: "כעורך דין אני מחויב למסור את התייחסותי לנעשה בחנתון רק במסגרת ההליכים המשפטיים המתנהלים עכשיו".
גם ה"הסכמות" האלה לא הביאו את המפנה. ותיקי חנתון עמדו בסירובם. בקיץ 2008, לאחר שנה של מו"מ עקר על ציר רשם האגודות-תנועה-מפרק, חתך המפרק והניח את "האקדח" על שולחן הנוע"ל: חתמו על הסכמה לקבל מגורים, וזהו. אם לא - לכו לדרככם. המפרק עוד יסלים את הלחץ כשיתבע את בני הנוע"ל בגין "שימוש לא חוקי בשירותי הקיבוץ", יבקש מהרשם החלטה המתירה לקלוט משפחות חדשות בנוהל מקוצר לחברות, ו"הדובדבן שבקצפת" - בפברואר 2010 הוצאו לנוע"ל צווי פינוי
מבתיהם בחנתון, בתוך שלושים יום.
הנוע"ל, בעידוד התנועה, עתר לבג"ץ.
באמצעות עו"ד יוחנן וינר תהו הצעירים (בני 28-27): האם לרשם האגודות סמכות לפנות חבר אגודה ומועמד להתיישבות מביתו? לטענת הנוע"ל, התנועה, שמימנה את צעדיהם הראשונים - נרתעה מאוחר יותר, והותירה אותם בדד גם בחזית המשפט.
זאב (ולוולה) שור, מזכיר התנועה הקיבוצית, אומר כי האמירות בדבר אי-המעורבות של מוסדות התנועה בעניין חנתון - "הן שקריות. מזכירות התנועה, בראשותי, פועלת לאור החלטה ציבורית שקיבלנו, ללא מתנגדים - לתמוך בבוגרי הנוער-העובד והלומד הנאבקים למנוע את סילוקם מחנתון, קיבוצם בעשור האחרון. הרמיזות כאילו התנועה 'מפקירה' את בוגרי הנוע"ל לבדם בבית המשפט - מרושעות ומשוללות כל יסוד לאור המציאות בשנתיים האחרונות. בוגרי הנוע"ל נשלחו על-ידי התנועה לחנתון, ואנו מחויבים להם ללא תנאי".
כך או כך, הנוע"ל לא מרימים ידיים, ופונים לשטח. הם עברו ביותר מעשרים קיבוצים, הסבירו, וגם הביאו את עניינם בפני בית המחוקקים.
שוב, דבר לא קרה.
בתחושה שיום הדין מתקרב, האיצו צעירי הנוע"ל בשבוע האחרון את נוכחותם בשטח ונטו אוהל מחאה
בצומת אלונים, בו ארגנו תערוכה והציגו בהתרסה "דגם לפירוק קיבוצים" על-ידי הרשויות. אלפי עוברים ושבים התבקשו לתמוך בקריאתם "לא לגירוש מחנתון". בד בבד, הם עדיין אינם מוותרים על ניסיון הידברות עם התנועה הקונסרבטיבית. "בואו נמצא נוסחה שתמנע את 'הדם הרע' והוצאה של מאות אלפי ש"ח", הפצירו בהם, וזכו להתעלמות.
מי שמנווט את ה"התעלמות" הוא מנכ"ל התנועה המסורתית, יזהר הס, שבחודש מאי 2010 הזהיר "להימנע מלהיכנס לדיאלוג מכל סוג שהוא עם חברי הנוע"ל. הם חבר'ה טובים", החמיא, אבל הוסיף: "הם שבויים במודל רומנטי שאיננו ישים ושמשמעותו חסימת יכולתו של הקיבוץ להתפתח".
גם את רעיון הפשרה דוחה הס על הסף: בתא השטח של חנתון יש שתי מסגרות ומתיחות לא-פשוטה. הוספת קהילה שלישית תהיה הרסנית, הוא טוען. "הקהילה לא תיכנס לכל מו"מ, שעלול ליצור מצג שווא של דיונים לקראת פשרה, ולדחות את ההכרעה בחודשים. אנחנו מבקשים לתת לבית המשפט להכריע", הוא מסכם
בנוע"ל מתקשים להשלים עם "הקלות הבלתי-נסבלת" של הקריאה לסילוקם. היה זה הרשם שהציע, בשעתו, את "תוכנית החלוקה", הם מזכירים. "אנחנו מאמינים שניתן לחלק את הקיבוץ. לא יכול להיות שהנכנסים ייבנו מחורבננו", הם אומרים. "לדברי מומחי התכנון, יש כאן מספיק שטח לאלף משפחות במצטבר. אלא שעכשיו, לפחות על-פי הדוקומנטציה שמגיעה לידינו, הרשם וגם המועצה האזורית רוצים כאן יישוב קהילתי".
"חברי הגרעין בחרו בדרך של הטעיית הציבור והפצת שקרים", משיב מלחמה שערה ראש המועצה האזורית עמק-יזרעאל, אייל בצר.
"חברי הגרעין מתגוררים בקיבוץ ללא הסכמת החברים, ולא ניתן לכפות על היישוב קליטה של קבוצה בניגוד לרצונו". בשבת האחרונה בא בצר אל אוהל המחאה של הנוע"ל עם מסר מפייס: "אני בעדכם", אמר, "אני בעד פשרה".
בנוע"ל מאזינים לקולות ולניואנסים ומקווים לנס. מורן כהן, חברת הגרעין, בת קיבוץ גבעת-ברנר: "אנחנו עדיין מאמינים שיש אפשרות לפתרון של שני קיבוצים סמוכים אחד לשני. זה שרוצים להעיף אותנו בשם 'רעיון הקיבוץ' - כאילו מדובר במילה גסה - זו אכזבה עבור כולם. חנתון היום הוא סביבה עוינת. אנחנו מרגישים לא מקובלים, וזה אבסורד. נעשה לנו עוול גדול. דמיינו את המקום כ'בית', וכך אנחנו חיים בפועל".
ואם "הבית" הזה יילקח מכם?
מורן כהן: "כרגע אנחנו לא מתכננים את העתיד, אבל גם אם לא בחנתון - נישאר ביחד בכל מקרה".
לא בטוח שהמשחה האמיץ נגד הזרם יסתיים ב"הפי-אנד". מעט נחת אולי שבעו הצעירים בשבוע שעבר במישור המשפטי. הפרקליטות מסרה לבג"ץ "הודעה מטעם המדינה", בה היא מבקשת להקפיא בשלב זה את צווי הפינוי עד להכרעה בבית המשפט המחוזי בנצרת. שם, במקביל, בוחן הרכב של שלושה שופטים אם בכלל יש לקיים דיון בתביעת הנוע"ל נגד סילוקם מחנתון ותביעתם לקבל במקום נחלות, או לחלופין לדחותה על הסף כבקשת הנתבעים - המפרק וחברי הקיבוץ.
- הכתבה המלאה מופיעה בסוף השבוע בעיתון "ידיעות הקיבוץ"
|
|
