השבוע האחרון היה אחד השבועות הקשים ביותר לאזרחיה היהודים של מדינת ישראל. השבוע, אי אפשר היה שלא לחוש את גלי הכעס והשנאה הבינלאומית כלפינו. דומה שאנו, עם הסגולה, העם הנבחר מכל העמים, הוא העם הכבוש שמשייט על ספינה מטלטלת במימי הים התיכון, ומנסה בכל כוחו לפרוץ את הסגר בדעת הקהל העוינת של כל העולם כלפינו.
בתקופת הזמן הקצרה שאחרי פעולת הקומנדו הימי בספינת שוחרי השלום התורכית (חבורה של אידיאליסטים שרק רצו לעזור לאחיהם ואחיותיהם שדיווחו על מצוקה ומחסור בברזל ורוגטקות לציד יונים), הייתה באוויר תחושה שאשכרה כל העולם נגדנו.
נוסף על כך, אי אפשר היה להימנע מהמחשבה המפחידה - מה היה קורה אם היו מפקידים את הביצוע העדין והרגיש הזה בידיה של יחידה אחרת. לדעתי זה היה יכול להיגמר במרחץ דמים שהיה מסבך אותנו ברמות קשות ביותר עם הרבה יותר
הרוגים, ובעיקר הרבה נחת לשונאינו.
השבוע ,יותר מאי פעם, פחדתי. פחדתי מהצטרפות התורכים לציר הרשע. כן, התורכים שקיבלו אותנו בצורה מעוררת כבוד בחופשה השנתית. לראות את ארדואן
ולא להאמין.
ואז יוצאת לה כתבת הבית הלבן המתחסדת, גברת הלן תומס, ובמבט אנטישמי לכיוונו של צלם יהודי, שולחת אותנו חזרה לאדמות גרמניה ופולין. לא יודע מה איתכם, אבל בשבוע הארוך הזה הקפדתי לכסות היטב את ילדי לפני שנרדמו, ועל הדרך גם בדקתי מה קורה עם האזרחות האירופאית שלהם. לא, שלא תטעו, אינני מעוניין לברוח מכאן לשום מקום אחר, אבל הפחד, כמו שאתם יודעים, אינו רציונלי ולא תמיד ניתן לשלוט בו!
האמת הכואבת ביותר היא העובדה שאנו, הדור השלישי למקימי המדינה המופלאה הזו, מבינים שאי אפשר להבטיח לילדינו שכשהם יגיעו לגיל 18 כבר לא יהיה צבא (כמו שהבטיחו לנו). אנחנו דור מפוכח שאיבד חלק ניכר מהאופטימיות והתקווה לשלום עם שכנינו. הלהט של גיל הנעורים התחלף בהלקאה עצמית על הפוליטיקאים הכושלים שלנו או בהאשמות קשות ודברי תוכחה על אותם שכנים מחורבנים.
האמת הקשה היא שיותר מהכל הפכנו להיות עם שעוסק בהישרדות. מדינה שרצה בעיקר אחרי הזנב של עצמה, מדינה מובלת ולא מובילה.
והאמריקאים? אחח, אחח, האמריקאים. היכן הם נעלמו? יכול להיות שגם להם נמאס מבעלת הברית הקטנה שלהם? אומרים שאובמה יכול להסתדר גם בלי הקול היהודי (במיוחד לאחר החוקים הסוציאליים שהוא הצליח להעביר, שלא כמו קודמיו בתפקיד - ביטוח בריאות לכל אזרח). לא יודע מה קורה שם בדיוק אבל זה בטח מעורר דאגה.
אגב, אפילו בתוך הקהילה היהודית ישנם סדקים ומגמה של התנתקות והתרחקות מכל המפעל הציוני המפואר - מישהו שמע אותם השבוע?
במקצוע שלי אני נתקל באנשים שנמצאים הרבה פעמים בסוג של משבר כזה או אחר, מצבים של אי ודאות הם מצבים משבריים ואי ודאות מתמשכת מובילה למשבר קשה יותר!!!
אין ספק שהשבוע אי הוודאות לגבי עתידה של מדינתנו הקטנה הוביל אותי ועוד כמה אנשים לסוג של פחד. נכון, כאדם פרטי עוד לא הגעתי למצב של משבר עקב המצב הלאומי, אבל כאומה קצת מטרידה המחשבה שעוד ועוד אי ודאות תוביל אותנו למשבר, ואז?
אין לי ספק שחלק מאלה שיקראו את דברי ותחושותיי על המצב יכולים לחשוב שאני מדבר שטויות, והמשבר האחרון אינו שונה ממשברים אחרים שחווינו כמדינה מול דעת קהל עולמית עוינת ומתסיסה.
יהיו כאלה שיאמרו שזה בדיוק המצב בו ישמחו אויבינו לראות כיצד אנו נחלשים מנטלית - הנה אפשר לפגוע בביטחון העצמי של האוכלוסייה החזקה במדינת הציונים.
לא יודע מה לומר. כולם צודקים. אני רק רציתי לספר שהשבוע פחדתי יותר מתמיד.
