קיבוץ אילות - גן העדן של הפליטים הסודנים

קולות ילדים שמחים ומאושרים, ילדים ונערים משחקים בכדור, קופצים על מזרנים ישנים המשמשים אותם כג'ימבורי, נהנים. אלו הם ילדי כפר הפליטים מסודן שפועל במרחבי קיבוץ אילות הסמוך לאילת ומאכלס כ־29 משפחות שמצאו בו בית חם.

ללא הבדל גזע ומין

הילדים מדברים עברית, שרים, צוחקים ומתרוצצים. למעט צבע העור, אין כל הבדל נראה לעין בין האוכלוסייה הישראלית לסודנים המתגוררים במקום.

נער אחד, מוסלמי שהשתלב היטב בקהילה המקומית, מהווה את הדוגמה הכי טובה להשתלבותם של הפליטים בחברה. הנער אף נבחר כמצטיין במחנה גדנ"ע שקיימה שכבת הלימודים בבית הספר בו הוא לומד.

לפני מספר חודשים, כשהתחיל ללמוד על השואה, התחבר מאוד לנושא וחזר המום ונרגש מהביקור ב"יד ושם". בימים אלה הוא מתכוון לצאת עם כיתתו לביקור במחנות ההשמדה בפולין.

סיפורו של הנער בן ה־18 הוא אולי סיפורם של רוב פליטי דארפור. הוא הילד הצעיר ביותר מבין תשעה אחים למשפחה עשירה שחיה את חייה בשלווה בחבל דארפור, עד שיום אחד נכנסו המורדים לביתם וטבחו בכולם. בתחילה רצחו את כל הזכרים במשפחה, ואחר כך עברו לילדות ולנשים אותן קשרו לעץ עד שנפחו את נשמתן.

ננהים בישראל, חולמים על סודן (צילום: יוסי דוס-סנטוס)

הוא ואמו היו היחידים שהצליחו לברוח מהתופת. הם צעדו ימים רבים ברגל עד שחצו את הגבול למצרים. חודשים ארוכים חיו על פסי רכבת עד שנתפסו על ידי השלטונות ונכלאו למשך שנה תמימה, ללא משפט וללא כל יחס. יתרה מכך, האם אף נאנסה מספר פעמים בהיותה בכלא.

לאחר ששוחררו מבית הסוהר, הכירה האם גבר אמיד, נישאה מחדש ועברה להתגורר עמו בארצות הברית. היא הותירה את בנה במצרים לאחר שבעלה סירב לקבלו. משגברו געגועיה לבנה היחיד שנותר החליטה לשוב למצרים ולאתר אותו.

כשמצאה אותו הגיעה עמו לסיני ולאחר ששיחדה בדואים מקומיים חצו את הגבול והסתננו לישראל. כאן הם נתפסו, נכלאו בכלא קציעות לשלושה חודשים, ומשם הועברו לכלא אחר במרכז הארץ.

בית חם

לפני כארבע שנים החליטו בקיבוץ אילות כצעד הומני ומתחשב לקלוט מספר פליטים שנמלטו מאימת המלחמה בדארפור. מזכיר הקיבוץ, רוז'ה פולצ'ק, בהסכמת חברי הקיבוץ, עשה מעשה ונסע אז לתל אביב כדי להביא את הפליטים שהסתננו לישראל, נכלאו ושוחררו מהכלא מבלי שנמצא מקום עבורם שיסכים לאמץ אותם אל חיקו.

זה התחיל ב־17 פליטים שמספרם הלך וגדל עד שהיום כבר מתגוררים בקיבוץ 29 משפחות המונות 305 פליטים, בהם 67 ילדים מגיל ינקות עד בגרות שמצאו בו בית חם ותומך.

בין הפליטים הראשונים היו גם האם ובנה שלמזלם נבחרו באופן אקראי. הם התקבלו בזרועות פתוחות ובחיבוק חם, קיבלו מקום מגורים, ולנער, שהיה אז בן 14.5, הוצמדו מורים פרטיים שעבדו בהתנדבות עד שהשלים את החומר הנלמד והתקבל לבית הספר במעלה שחרות.

משפחות הסודנים מתגוררות בתוך מתחם ששימש בעבר ככפר הנופש של הקיבוץ. לכל משפחה בית משלה עם כל הציוד הדרוש, במתחם יש מועדונית, מספרה ובאחרונה גם בית תפילה עבור הנוצרים שבהם, המשמש גם כאולם האירועים שלהם.

הם מועסקים בעיקר בבתי המלון של רשת 'פתאל' שבהנהלתה החליטו להירתם למשימת הקליטה ומממנים את המגורים בקיבוץ. חלקם מועסקים בקיבוץ, בין היתר בחקלאות, בגינות הנוי ובמסעדה הגדולה המקבלת גם סועדים מבחוץ.

מוחמד בושארה, פליט דארפור המתגורר בקיבוץ, מכיר תודה למדינת ישראל בכלל ולקיבוץ אילות בפרט. הוא יודע שבלעדי הסיוע ההומניטרי שקיבל ממדינת ישראל היה סופו ככל בני משפחתו שנטבחו בדארפור.

"בכל העולם יש אנשים טובים ואנשים רעים", הוא אומר. "בישראל מצאנו אנשים טובים שרק עזרו לנו. זה שונה ממה ששמענו על ישראל כל הזמן. מה שאני יכול להגיד הוא תודה גדולה למדינת ישראל על שקיבלה אותנו והתייחסה אלינו כאל בני אדם. במצרים קיבלנו יחס משפיל. היכו אותנו במקלות, קיללו אותנו, שפכו על הראש שלנו מים עם חול, והאשימו אותנו שאנחנו עוזרים לישראל בזה שאנחנו באים לעבוד פה".

מתפללים לאותו אלוהים

כשעיניו נוצצות מספר בושארה על הטבח שעברה משפחתו. "רצחו את כל בני משפחתי, אני הצלחתי לברוח אבל נשארו לי שם שתי אחיות שאני מאוד מתגעגע אליהן. אני מקווה שיבוא יום ואוכל להיפגש איתן שוב. אנחנו זמניים בישראל והלוואי שנוכל לחזור לסודן בקרוב".

כולם חושבים כמוך?

"כל אחד בתוכו חושב לחזור פעם לסודן, לא לכולם זה יתאפשר. אני מאמין שאם השקט יחזור לשם גם אלה שברחו יחזרו לשם. בינתיים אנחנו פה וטוב לנו כי ישראל נתנה לנו מה שאף מדינה לא נתנה. צריך להבין שבסך הכל כולנו, נוצרים, מוסלמים או יהודים מתפללים לאל אחד".

על הקהילה שהתגבשה בקיבוץ אילות מופקדת בשנתיים וחצי האחרונות רקפת גורן, שהספיקה להכיר לעומק את המנטליות של הפליטים, מובילה אותם לדרך של עשייה חיובית למענם ולמען אלה שנתנו להם מקלט. "אני לא יכולה לדבר עכשיו", הסבירה בעדינות. "יש לי לטפל בילד חולה שפונה לבית החולים וזה כרגע חשוב יותר, כשאסיים אוכל אולי להתפנות".

רק בשעות הערב המאוחרות התפנתה גורן ודיברה על הנושא המעסיק אותה בכל שעות היממה. "אף אחד לא החזיק כל כך הרבה זמן בתפקיד מאתגר ומורכב כל

 כך", אומרת גורן ששכרה ממומן על ידי רשת 'פתאל'. "אני מאוד אוהבת אותם ומתחברת אליהם. צריך להבין שאלה בסך הכל אנשים פשוטים ומסכנים שעברו במדינתם רצח עם, ומישהו צריך לעזור להם. אם אנחנו, כעם שעבר תלאות רבות, לא נעזור ונראה לכולם שאפשר גם אחרת מי יעשה את זה?".

גם גורן הבינה מהפליטים כי אם מדינתם תהפוך למקום בטוח הם ישמחו לחזור אליה. "דרום סודן תהפוך בקרוב למדינה עצמאית, יש שם כבר נשיא, צבא ושדה תעופה בינלאומי ותשתית של מדינה בחיתוליה, והם שואפים לחזור לשם".

לא מתעסקים בשטויות

פולצ'ק, מזכיר הקיבוץ, מסכים שהקליטה בקיבוץ אילות היתה יוצאת דופן. "אחרי שרשת 'ישרוטל' היתה הראשונה לקבל אותם, באה רשת 'פתא'ל והצטרפה גם היא ליוזמה. בחיבור שנוצר בינינו לרשת 'פתאל' נערכנו כמו שצריך והעובדה היא שכל מי שמתגורר בכפר אינו מעורב בפלילים או באלימות אחרת המיוחסת להם. כולם עובדים ועסוקים מבוקר עד ערב כך שאין להם זמן להתעסק בשטויות".

מה לדעתך שונה בקליטה שבין הקיבוץ לאילת?

"המסתננים שהגיעו לאילת באו ללא שמישהו לקח אותם על עצמו וטיפל בהם, כך שהם התחילו להתגולל ברחובות, לשתות ולהשתכר מחוסר מעש ונגררו למעשים פליליים. אני חושב שאם הממשלה היתה נרתמת ועוזרת לרשויות המקומיות להעמיד עובדים סוציאליים רק עבורם ולהעניק להם טיפול אנושי - הדברים היו נראים אחרת. מה גם שהליך קבלת ההחלטות בקיבוץ מהיר יותר. אצלנו כשמתקבלת החלטה היא מיד מיושמת".

• הכתבה המלאה מתפרסמת בסוף השבוע בעיתון "ידיעות אילת"