ב"כוכב נולד" כנראה רוצים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. מצד אחד מכניסים לנבחרת זמרים מכל המגזרים והמינים (שזה מבורך), מצד שני מנסים לקבע אותם לסוג מוזיקה מסוים שיתאים לאוזן של השופטים. ההערה של השופט גל אוחובסקי למתמודד הדרוזי לירן אלדין, שלפיה בחר בשיר "לא תקני"
כשביצע להיט של דרוזי אחר, שריף, רק מעידה עד כמה גדול הפער בין מה שהתוכנית יכולה להיות לבין מה שהיא באמת.
תסתכלו על השופטים בתחרות: אוחובסקי, דנה אינטרנשיונל, פבלו רוזנברג, צביקה הדר ומרגול. כולם מייצגים את המיינסטרים, אף אחד מהם לא מייצג את המוזיקה האחרת, את הרוק הכבד (למרות עברו של רוזנברג בסטלה מאריס) או את המוזיקה המזרחית הכבדה יותר. שמות כמו אלון חסון, אבי ביטר, ליאת בנאי, שריף ושיקו חייק אולי מצלצלים להם באוזן, אבל לא ממש עושים להם נעים. הקו עובר בשירי האהבה של המוזיקה הים תיכונית ואייל גולן לסוגיו, כל דבר מעבר לזה הוא מחוץ לתחום. לא תקני.
מדובר בתוכנית שהיא בעיקרון מסחרית, וככזו מפיקיה ועורכיה יכולים לעשות בה ככל העולה על רוחם. יש לי אם כן בעיה עם פסילה של מגזר מוזיקלי שלם, שבאופן פומבי מוצא מחוץ לתחום והופך ללא לגיטימי בעיני חלק מהשופטים, רק משום שהם לא מכירים אותו או את פועלו.
וכאן בעצם טמונה כל מהות "כוכב נולד": תתיישר לפי הזרם או שלא תהיה שייך; תשתדל להיות יותר מה שאנחנו רוצים ולא מה שאתה באמת, אחרת לא תהיה כאן; תשמור על הזהות שלך אבל את מה שתוציא מהפה אנחנו נקבע.
אז מי כאן לא תקני?
