מכירים את זה, שיש תחושת בטן שהשבוע הבא הולך להיות שבוע מושלם? לי יש תחושה כזו פעם ביום לפחות. בד"כ אני טועה, אבל השבוע הקארמה סידרה לי ג'סטה, ופינקה אותי ביום אחד מושלם מהסרטים.
בתחילת היום שיניתי סטטוס בפייסבוק, הרי צריך לעשות פרומו לשבוע שיבוא. השבוע התחיל בבשורות שיש כמה אופציות פתוחות מבחינה מקצועית, המון אודישנים ולא מעט אנשים מתעניינים. יש פיילוט פה ופיילוט שם. פוש רציני לאגו, וכמות לא מבוטלת של רוז' בלחיים.
משקפי שמש, חום אימים שמלה קצרה, רכבת לתל אביב,
פוגשת את קארין, חיבוקים נישוקים. היא עוד לא יודעת אבל אנחנו בדרך לצילומים לתוכנית מתיחות חדשה, והיא הנמתחת.
הצילומים ביפו. לא נעצור לנשנוש במתחם של ניר צוק,
ונקבל פרלינים שווים במיוחד? ברור שנעצור.
המונית לצילומים, תמיד גורמת לי להרגיש קצת כמו מדונה. המדידות לדמות חדשה לילדים שאני מפתחת מוסיפות עוד קצת ורוד פוקסיה לפנטזיות שלי. בדרך הטלפון והסמסים הכי מתוקים מגיעים ממקומות מאוד לא צפויים. איזה כיף.
עוצרת במאפיה, כי לכל האורגיה החושית הזו חסרות רק פחממות. בכל הצורות. ולא לשכוח שוקולד.
פותחת את הלפטופ, עוברת על טקסטים, באמצע רחוב בגבעתיים. מחכה לידיד, מרגישה מינימום קארי בראדשו, רק קצת פחות כוסית. בערב מפגש משולש עם קארין ועדי. לקארין יש אפילו דייט. ראשון. הוא עשה טעות, והסכים לעלות ולהכיר אותנו. מה שאומר שחטף הלם תרבות קשה. אני מניחה שהוא בפוסט טראומה עכשיו.
בחדשות מדברים על המשט, אבל אנחנו בעולם שבו השמש לא זורחת לנו מהתחת – אנחנו השמש עצמה. וכן, גם לשמש יש צלוליטיס.
אחרי הדייט צריך לרכל, לא? צריך, אבל עדיף לאכול. מונית טיק-טק לקינג ג'ורג' ואנחנו עמוסות בקלוריות שלא יביישו מתאבק סומו צעיר. סעומו, מ'כפת לי!
אנחנו צוחקות מכל דבר, ובעיקר מהיכולת שלנו לצחוק על כולם. כולם רוצים חלק ואנחנו מנדבות למי שמבקש. קולניות זה בדמנו. אין במה להתבייש, חברי כנסת עושים על זה קריירה. לנו אסור?
החלטה אמיצה ללכת ברגל חזרה לבית של עדי. מיכל, חייבים לעבור על טקסטים. נשארים בתל אביב. אני הולכת ברגל, ומזכירה לעצמי לא לפתח אשליות כי ברור שלא הורדתי אפילו את פירורי הלחם שציפו את כדורי פירה המטוגנים. וזו
הייתה רק מנת הפתיחה שהזמנו פעמיים. והיו עוד. גם עיקריות. קינוח לא היה. המטבח נסגר. התיאבון נפתח.
בדרך הבייתה הטרדנו עוברי אורח, לדעתי בחן רב: "סליחחחחחחה!!!!". הם, לעומת זאת, חשבו שזה קצת פחות חינני.
מגיעות הביתה, שכנה אחת אומרת לנו: "שששששש", בחיים שלי לא שמעתי "שששש" כזה רועש. לדעתי בשדרות אפשר להחליף את האזעקה ב–"שששששששש" של הגברת הנכבדה.
אחרי שהגענו הביתה וכל אחת דיווחה בפייסבוק שלה כמה הקארמה איתנו היום, התחלנו לאבד הכרה לסירוגין. אני חייבת לומר להגנתי שאני לא נוחרת. בד"כ. והייתה הולוגרמה שלי שניסתה לבטא את עצמה, אבל ידוע שהולוגרמות לא יודעות לדבר אז היא ניסרה את עצמה לדעת. וזה נשמע קצת כמו נחירות. מה קרה? תנו לה להתבטא.
תוך כדי חלום אני שומעת: "מה אעשה עם כל הצער הזה". זו התזכורת של קארין בנייד. זה אומר שהיא חיייבת-חייבת לרוץ לרכבת שיוצאת עוד 50 דקות, והיא במרחק של חמש דקות הליכה. אבל לכו תרגיעו פולניה חולת שליטה.
עם השיר התחיל יום חדש, פחות טוב מאתמול, אבל מספיק טוב כדי שאוכל לקוות לעוד יום מושלם.
תודה לך גברת קארמה שסידרת לי ולחברות שלי, יום כזה עם מלא מלא אופציות ותקוות, כאות תודה, אני מעלה לך כקורבן את הפוסט הזה.
