מאז ומעולם הייתי בדעה שצריך רישיון להיות הורים. זוגות חשוכי ילדים שרוצים לאמץ ילד עוברים שבעה מדורי גיהנום בצורת בדיקות התאמה להורות ונבירה חטטנית במצבם הכלכלי, הנפשי והפלילי (בתקווה שאין כזה); בני המזל שיכולים להרות, עושים זאת הרבה פעמים ללא מחשבה שנייה.
האידיליה היא כמובן זוג הורים, 2.4 ילדים וכלב. חשבתי שזה מה שגם אני רוצה, לכן מיד אחרי החתונה התחלנו לעבוד על היריון. רצה הגורל, או
אלוהים, או איך שלא תקראו לו, וזה הצליח. כשהגיח העולל לעולם פתאום אמרתי רגע, יש מצב לארוז יפה ולהחזיר לשולח? מאיפה לי לדעת איך מטפלים בצרחן הקטן? אני לא יכולה לספור אפילו את כמות הפעמים שהוא הביא לי את הסעיף עד שרציתי לפנות לשירותי הרווחה ולהכריז על עצמי כבלתי כשירה להיות אם. תירגעו, לא עשיתי שום דבר עם העצבים האלה חוץ מלספור עד עשר (רוב הפעמים זה היה עד אלף, אבל מי סופר) ולדבר אל הקטנטן בטון רגוע ושליו, וכשצריך גם בקול תקיף.
יוצא לי להתבונן פה ושם בהורים אחרים, ואצלם הכל תמיד נראה כל כך פסטורלי: הילד צוחק, אמא רגועה ומעודדת אותו להמשיך לשחק ולחלוק עם חבריו, ממש אוטופיה. ברגעים האלה אני תוהה איך זה שאף אחד לא שאל אותי מה גישת החינוך שלי, מה שיטת ההרגעה העצמית שלי ועד כמה אני שולטת בכעסים, וכל זאת בוועדה (דמיונית) לאישור היריון. אם היתה כזו ועדה, אני בטוחה באלף אחוזים שהייתי מקבלת חותמת ענקית ואדומה 'נכשל'.
כך לפחות הייתי בטוחה עד השבוע שעבר.
בכורי היקר נאלץ לעבור ניתוח פשוט ואפילו שכיח לניקוז נוזלים באוזניים וכריתת אדנואידים, הידועים יותר כפוליפים. דם לא מפחיד אותי, חדרי ניתוח מרתקים אותי ובאופן כללי אני מעריצה מנתחים. רגשות לא היו מעורבים פה בכלל. אמרתי לעצמי שזו פרוצדורה פשוטה, קצרה, ללא סיבוכים, אז אני יכולה ללכת לבד עם הילד לבית החולים ותוך שעתיים-שלוש אנחנו בבית והכל בסדר.
בבוקר הכל באמת עוד היה בסדר, הלבשתי אותו בפיג'מת בית החולים, לבשתי חלוק בעצמי, הכל טוב ויפה. כשהגענו לחדר הניתוח והייתי צריכה להרגיע את הבונבון לקראת ההרדמה, כבר הרגשתי את כל קרביי מתכווצים. על פניי היה חיוך, למען הילד, אבל בפנים צרחתי. כל העניין האנליטי שלי בהליכים רפואיים עניין אותי כקליפת השום, הציפורניים שסוף־סוף הצלחתי לגדל היו בסכנת הכחדה ואמא יקרה לי ענתה לטלפון בשבע בבוקר בלי טענות ומענות למרות שלא ישנה חצי לילה, והרגיעה את בתה בשיחת חולין תוך כדי שזו האחרונה (ע"ע אני) מציתה סיגריה בסיגריה ומלחיצה את היושבים סביבה.
אמרו לי שהניתוח אורך עשר דקות. אחרי עשר דקות על השעון (ושתי סיגריות וחצי) טסתי במהירות האור למעלה כדי לגלות שרשום על הלוח שיקירי הועבר לחדר התאוששות. כססתי את העור מסביב לציפורן (ציפורניים נגמרו מזמן) עד שיקראו לי אליו. כשראיתי אותו מסטול כולו מההרדמה ממלמל "אמא, אבא" ובוכה חליפות, מה שעוד נשאר מנעמי השפויה נקרע לגמרי. חיבקתי, ליטפתי, ניחמתי, שרתי, זמזמתי, מלמלתי מלות הרגעה, חייכתי ובעיקר אהבתי המון. אם חשבתי שיכולתי להיות גיבורה מחושבת קודם, טעיתי מרה. תוך שעה וחצי בדיוק מצאתי תירוץ להוציא את אבא מהעבודה שיבוא להיות איתנו ושניסע יחד הביתה להחלים.
ביום אחד בשבוע שעבר מצאתי את הרישיון שלי להיות אמא. הוא היה חבוי אצלי בלב שנתיים פלוס, אבל מצאתי אותו בסוף. מוזר, הוא היה באסותא.
