יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא יום קשה, במיוחד לאלו ששרדו את הזוועות ועדיין חיים איתנו היום – הם ומשפחותיהם ראויים לזיכרון עד.
יום זה מזכיר לנו שעלינו להנציח את מאורעות השואה ולהטמיע את הלקח מהן בדור הבא, על מנת שזה לא ישכח את תלאותיהם של היהודים שמתו רק בגלל מוצאם, וכן את אלו ששרדו ולא ויתרו על זהותם היהודית.
זאת למען יידע הנוער, שהנורא מכל תמיד יכול לחזור בצורות שונות ומשונות (ראה ערך אחמדינג'אד) ועלינו להיות מוכנים תמיד, ויפה שעה אחת קודם.
ובנקודה הזו נצרת עילית מצטיינת. כל שנה יוצאת משלחת בני נוער לפולין, וכל שנה אנו שומעים את החוויות של החוזרים משם – ההתרגשות והעצב שניבטים מהעיניים הדומעות מספרים את התחושה הפנימית, וגורמים לסיפורים להישמע כאילו זאת הפעם הראשונה שאתה נחשף לסיפור שואה.
אני חייב לציין כאן את הגברת המדהימה חנה וייס,
שאני מכיר למעלה משלושים שנה עוד מהיותה המטפלת שלי בסניף טיפת חלב. חנה היא כל כולה התגלמות של אדם מיוחד במינו, חזקה מאין כמותה, שהצליחה לשרוד את השואה, לברוח לארץ ישראל ולהמשיך לחיות ולהחיות את מוראות השואה. כנראה שבשביל המטרה של "לא נשכח" הסכימה הגברת חנה וייס לחיות בזיכרונה את השואה כל חייה . חנה, את גאווה לעיר ולמדינה, ודוגמא לעוצמה אנושית, ועל כך מגיעה לך תודה ענקית.
טקס יום השואה בנצרת עילית עבר השנה כמו בכל שנה, כשהוא מלווה ברוחות קרירות אשר שיקפו את הקרירות של הנפש – במפגש בין תעצומות הנפש של המבוגרים אל מול השתאות הצעירים, אשר שומעים כל שנה סיפור חדש של אדם ששרד את השואה; בקריאת ה"יזכור"; בדמעות הזולגות מעיניים צעירות ועצובות; בהדלקת האש, הנחת הזרים והתמקדות המבט באנדרטה – בכל שנה מדובר באותו הכאב, והעוצמה איננה נסוגה.
נזכור ולא נשכח.
המשך יום דב.
