מהפאבלה לקיבוץ ובחזרה

הרבה צער וכעס היו אמורים, לכאורה, להישקף מפניה של איילת רימון-שטרן. אם הם אכן ישנם, הם אצורים עמוק בנפשה. מן הפנים היפות שלה, וגם מהמילים המהוססות והכנות שהיא אומרת, מפכים אור ורוך וחסד וחמלה, ואף לא שמץ של כאב וטינה.

לא נראית שונה ברחוב

פרויקט "מונצ'ה אזול" נוסד לפני שלושים שנה, בפאבלות בדרום-מערבה של סאו-פאולו, עיר תעשייה ענקית, בת 21 מיליון תושבים. הפאבלות הן שכונות מגורים ענקיות שהוקמו ואולתרו ללא תכנון מוקדם, ולא באישור הרשויות, בצפיפות רבה, מחומרים מזדמנים, והן חסרות תשתיות בסיסיות, מוסדות חינוך ותנאי מחיה סבירים. כיום פועל הפרויקט בעיקר בתחום החינוך, בשלוש פאבלות, שכל אחת מהן מונה 35-25 אלף תושבים, וגם בשכונות "רגילות" (פאבלות שעברו לגליזציה, ועדיין נראות ומתפקדות כפאבלות). בכל שכונה קיים מערך חינוכי של בתי תינוקות, פעוטונים, גנים, בתי ילדים ובתי צעירים, המעניקים הכשרה מקצועית, הדרכה בגידול ילדים ובאנתרופוסופיה להורים, ותמיכה כספית לאימהות דלות אמצעים. כ-250 צעירים פעילים בארגון, רובם ברזילאים, האחרים מתנדבים ממדינות שונות, והפרויקט ממומן על-ידי ארגון אנתרופוסופי בגרמניה, הממשל הברזילאי, האיחוד האירופי, וגורמים פרטיים.

בפברואר 2009 המריאה איילת בדרכה לברזיל, ומרגע שהגיעה, העלתה את חוויותיה על הכתב. כשהגיעה ליעד גילתה שהיא משובצת למעין כפר נוער, באחת הפאבלות היותר חדשות (וקצת יותר עניות), הצמודה ליערות מדהימים. הכפר יפה, ובו בניין לכל קבוצת גיל, מרפאה, חדר אוכל, והמון עצי פרי - בננה, מנגו, גויאבה, ועוד.

"ההתאקלמות בשכונה הצפופה לא היתה קלה לי", שחזרה. "במהירות סודרנו לעבודה בכפר. נתבקשתי לעבוד במטבח, ושמחתי, בעיקר בזכות העובדות הנחמדות, שמבשלות אוכל אותנטי, כשאני משמשת להן שפן ניסוי. די מצחיק, שחיבתן אלי נובעת בעיקר מהעובדה שנולדתי בברזיל (הן שאלו אותי, לפני שאמרתי להן). מדי פעם הן עושות הפסקה, שותות קצת מהתה הישראלי שהבאתי, בוהות בי, ומרכלות בפורטוגזית, על כמה אני נראית מקומית. לא שזה כזה חשוב לי, אבל נחמד ללכת ברחוב ולא להיראות שונה (כשאני מוכנה לזנוח את סנדלי השורש וללכת בכפכפי אצבע, שמצאתי כאן, ליד הביוב)".

ישראלית בין שמאלנים

ההיררכיה בפאבלות קשורה במיקום שלהן. ככל שהוא מרוחק מהמרכז, הן יותר עניות, בעיקר בגלל חסר באפשרויות תעסוקה. "המקום בו עבדתי, הוריזונטה אזול (אופק כחול), הוא מהמקומות היותר עניים. ביום חמישי אחד, כחודש אחרי שהגענו לשם, פסקו המים, ולא חזרו עד ליום שלישי בשבוע שאחרי. לא היו מים בפאבלה, לא לשתייה, לא למקלחת, ולא לניקיון, שחשוב מאוד להקפיד בו, בגלל המון הפרעושים, זבובי הפירות, סירחון הרגליים, והביוב".

לא רוקדת סמבה

מה עשה לך המפגש עם ברזיל?

איילת רימון-שטרן: "הוא עשה לי המון דברים, ואני מאחלת לכל מאומץ לפתור קונפליקטים עם מקום הולדתו, דרך פעילות סוציאלית. להרבה מאומצים, במיוחד כאלה שהגיעו מברזיל, אין קצה חוט, ולכן גם לא סיכוי למצוא מקום ואדם שקשורים ומקשרים לסיפור שלהם. כשמסתובבים בפאבלות, פוגשים אנשים, מבקרים בבתים, עובדים עם ילדים - אנחנו מתוודעים למקור שממנו באנו, בצורה הכי אותנטית. יותר, אפילו, מפגישה עם מי שילד אותנו".

"כן, אבל אני לא רוצה לדבר על זה. אני עדיין בשלב של עיבוד הדברים".

"מאוד. דרך הארגון הספקתי ללמוד עליה הרבה, על ההיסטוריה שלה, על מה שהביא אותה למצב המחורבן שלה, ועל המנטליות. אילו באתי ללא הכנה, עם הנורמות והתפישות שלי כקיבוצניקית וכישראלית, היה לי הרבה יותר קשה. אני מרגישה שאני מבינה את ברזיל. אדם שנולד למשפחה, לתרבות ולדת מסוימות, מוכרח לסחוב אתו משהו מהן. אני חצויה, מרגישה חצי ישראלית, חצי ברזילאית. הייתי הישראלית הראשונה בארגון, והפעילים אמרו שמעולם לא פגשו צעירה כל כך כבדה ורצינית. אני, כנראה, מאוד ישראלית, במובנים מסוימים. מצד אחד הייתי קצת מרוחקת, מצד שני חילקתי צ'פחות. אנחנו, הישראלים, לא אנשים קלים ופתוחים, לפחות בהשוואה לאירופאים. בהרבה דברים אנחנו דומים לברזילאים, ובדברים אחרים, דווקא לא".

"לחיות לא, אבל לנסוע לשם מדי פעם. אחד הפעילים המקומיים אמר לי: 'זהו, את בבית, למה שלא תישארי? יש לך דרכון ברזילאי, השכלה מתאימה, את דוברת פורטוגזית ואנגלית, תסתדרי מצוין'. הסברתי לו שמבחינתי, ישראל היא הבית. הוא אמר שבמקרה שלי האימוץ היה נכון וטוב, כי עובדה שבסופו של דבר חזרתי לשורשים, וזה מראה שגודלתי ברגישות, בצורה נכונה".

"בהחלט. בספר האימוץ שלי כותבת אימא, בפתיחה: 'נסעתי לארץ ברזיל, ולקחתי אותך מבטן אמך...'. הכל נכתב בצורה פשוטה ואנושית. כנראה משהו בחינוך שקיבלתי מאימא הוביל וכיוון אותי לחזרה לברזיל. זה לא דבר מובן מאליו".

• הכתבה המלאה מופיעה בסוף השבוע בעיתון "ידיעות הקיבוץ"