האדישות הורגת

לא הסקרנות היא שהרגה את החתול אלא האדישות! הוא היה כל כך סקרן למשמע הצעקות מבעד לפח האשפה, אבל באותה נשימה גם כל כך עצלן ואדיש שהוא לא טרח לבדוק מה קרה שם. בגלל זה הוא מת, כי פח האשפה נשרף כליל והוא בתוכו.

מתי הפכנו להיות כל כך אדישים? מתי הפסקנו להקשיב למצוקות ולצעקות מבעד לפח האשפה שאנחנו גרים בו?

מתי קיבלנו החלטה קשה כל כך שאנחנו מעדיפים להישרף? מאיפה הגיעו הכניעה והוויתור על המלחמה על מה שמגיע לנו?

אז יש שיגידו שהשיגרה התובענית והמרוץ אחרי הזמן הם אלה שמושכים את תשומת הלב שלנו. יש שיגידו שהמאבק הוא כל כך קשה ואין כבר את האנרגיות האלה. גרוע מכך יש המאמינים שפשוט אין מה לעשות, ושהכל בסופו של דבר לטובתנו (ירידה לצורך עלייה אמרו לי פעם). ויש שיגידו שהדיכוי הוא כל כך סמוי ומחתרתי שאנחנו אפילו לא מודעים לשריפה שמשתלטת על פח האשפה שלנו. ויש אותי. ואני אומרת שזאת בחירה.

אנחנו בוחרים להתעלם, בוחרים להמשיך כאילו כלום לא קרה, גם כשיש אלפים אחרים שפשוט מתמוטטים לידנו. אנחנו מתנחמים ב-10 שקלים שתרמנו לאק"ים, ובטוחים שבתרומה הזאת הנשמה שלנו עשתה את התיקון שלה בגלגול הנוכחי.

נקודת המפנה מגיעה כאשר השריפה מגיעה לפח שלנו, ואנחנו מתחילים לחטוף כוויות קשות. הגוף מתחיל להיאכל, אלא שאז כבר מאוחר מדי, אז גם אם נצליח להינצל, נישאר מצולקים, ואפילו דב קליין לא יוכל לעזור לנו - אנחנו נישאר מכוערים ופצועים תמיד.

ויש את מי שיגיד 'כן, אבל אנחנו עובדים עם חו"ל ועסקאות צריכות להיסגר'. אז אני אגיד שאפשר להשתמש במייל. מי שצריך לסגור עסקאות עם חו"ל, סביר להניח שיש בסביבתו מחשב נייד.