"לא מאמין שאת לא בחיים"

משהראוי כתב כי "שלא כהרגלי הלכתי היום לישון מוקדם בערב. ב-23:42 קיבלתי טלפון מבעלך ובו הוא מודיע לי בתדהמה כי 'אתי אשתי נפטרה,תודיע לכל מי שצריך'... לקח לי הרבה מאוד דקות להבין שאני לא בחלום, שזה אמיתי, אפילו לא הספקתי לשאול מה קרה? איך קרה?".

עוד כתב כי "פחדתי להתקשר לחברותי לסיעה. המוח סירב להאמין. חששתי לשלוח הודעה שמא זה לא אמיתי, שמא זה חלום רע, איך יכול להיות? היום דיברנו בטלפון יותר מעשרים פעם. התקשרתי בחצות למיטל להבי, ביקשתי ממנה, תתקשרי למשפחה, תוודאי שאני לא חולם. מיטל חזרה אליי וסיפרה על התקפת אסטמה, על אמבולנס שלקח לו עשרים דקות להגיע...."

"היו לנו עליות וירידות ביחסים בינינו. דווקא בתקופה האחרונה, בהתערבות אלוהית, לקחתי החלטה אישית שאני רוצה לשפר כמה שאפשר את היחסים בינינו.

אתי יקרה, אני מבקש ממך סליחה. סליחה אישה יקרה, סליחה אם גרמתי לך צער אי פעם, סליחה שלא אמרתי לך שאני מאוד מעריך אותך. בקשר האנושי שלך עם אנשים היה משהו מיוחד, משהו שקשור לחיוך, משהו שקשור לשירות. עובדה כולם אהבו אותך. כל מי שעבר במסדרון היה נכנס לומר לך שלום. כולם קראו לך מתוקה".

בתחילת דרכנו הזהרתי אותך: "את הולכת לעבוד גם עם אוכלוסייה ערבית, אוכלוסייה רגישה ולא קלה. ענית לי בלי היסוס: 'בכיף ובשמחה'. יעידו על היחס החם שלך מאות המשפחות הערביות בהן טיפלנו. אני אפילו לא יודע איך אני הולך לספר להן את הבשורה הקשה".

"אני חושב על הבן שלך שכה זקוק לך ואת לא תהיי שם ואני לא מאמין. אני חושב על המשפחה שלך שכה זקוקה לך...

בשמם של כל אלה שעזרת להם וטיפלת בהם באהבה, בשמם של תושבי תל אביב יפו, אני מבקש להודות לך מקרב לב. תודה. יהי זכרך ברוך".

"עכשיו בשעה 03:00 בבוקר, לפני שאני שולח את פנייתי האחרונה אלייך, אני עדיין חושב שאני חולם".