בשבוע שעבר פורסמה פרשיית המין המזעזעת, שכללה אונס קבוצתי, מעשי השפלה ומכות בנערה צעירה שהפכה להיות שפחתם של שלושה עשר קטינים ועוד בוגר אחד במשך תקופה של כשלוש שנים, החל מהיותה בת 15 ועד לאחרונה.
לא אגולל כאן את עמדותיי בנושא הכאוב, כנבחר ציבור, על אף שיש לי ביקורת חריפה ביותר כנגד מערכת החינוך הפורמלית בישראל. אני כותב כאבא לאיתַי בן שנה ושבעה חודשים, שבעוד מספר שנים יצטרך להתמודד עם השתלבות בנו במערכת החינוך.
אומרים, ש"אדם קרוב אצל עצמו", וזה כנראה נכון כי אחרת לא אוכל להסביר את ה"אובר-שוקינג" שעבר עליי כשנודע לי שמדובר בחבורת "בני טובים" שחלקם לומדים בבית הספר שאני מכיר מקרוב מאוד.
למדתי שם שש שנים מחיי, אי שם בשנות השמונים, ואף שימשתי כיושב ראש מועצת התלמידים. מדובר בבית ספר איכותי ומושקע, אליו מגיעים בני נוער שהם מלח הארץ – וזו לא קלישאה.
הם באים משכונות תל אביביות שורשיות. ערב רב של צעירים היוצרים חברת תלמידים איכותית, מתגייסים ליחידות מובחרות בצה"ל והופכים להיות אזרחים התורמים לקהילה ולחברה.
כששמעתי על המקרה הנורא עלו בראשי שאלות רבות. השאלות הראשונות שהדהדו בראשי היו: איך לא קם, בתוך הסדום הארור הזה, צדיק אחד מבין ארבעה
עשר הצעירים שלא ביקש לעצור את מסכת ההתעללות? איך לא חשב נער נורמלי אחד שמדובר במעשים פסולים ומפלצתיים שיש לשים להם סוף?
נכון, קשה לעקוב אחר כל צעד ושעל של ילדינו, במיוחד בגיל ההתבגרות, אבל האם אנחנו כהורים לגמרי מנותקים מהילדים שלנו? שום סימן? שום חשד? שום אות המראה על מצוקה? האם הכל היה לגמרי רגיל אצל אותה נערה? ובמשך שלוש שנים? בעיניי זה תמוה – אבל יותר מכל זה עצוב.
ומה לגבי בית הספר? איך דבר כזה נשאר בסוד? הרי היו שותפים לכך ארבעה עשר נערים. האם לא היו שמועות במסדרונות? האם לא היו ריכולים שכדאי היה לבדוק אותם? קשה להאמין שלא היו פטפוטים אודות המקרה מאחר ואחת מהתכונות הידועות שלנו היא "לרוץ ולספר לחבר'ה". ומה עם שירותי הרווחה, שבמסגרתו היתה מטופלת הנערה במשך תקופה די ארוכה? איפה היו חיישניהם של אנשי המקצוע? האם קהו?
לא יועילו כל התירוצים וההסברים, מדובר בכישלון חינוכי וערכי ממדרגה ראשונה שיש לו אבות רבים. בעיניי, מלבד הקורבן, אין מי שיוצא מזה "זכאי".
בטח בקרוב יבצעו הנהלת בית הספר, שירותי הרווחה, מערכות החינוך וכל הגורמים הממסדיים תחקירים ובדיקות. אחרי שהם יתרצו, יטייחו וימתינו בשקט עד שגל ה"עליהום" יעבור נישאר אנחנו, ההורים, כשעיקר האחריות מוטלת על כתפינו.
אם אנחנו ההורים, נהייה מעורבים בחינוך שלהם, שותפים בחוויות ובאכזבות היום יום שלהם, נגלה רגישות ואמפטיה לתנודות הרגשיות העוברות עליהם ותמיד אבל תמיד נהיה עם עיניים פקוחות, ידיים מחבקות ולב פתוח אליהם נוכל אז להישיר מבט ולדעת שעשינו את המירב על מנת לתת לילדינו את הכלים הטובים ביותר בכדי שיגדלו להיות אנשים טובים, ערכיים ובעלי רגישות גבוהה לזולת ולחברה.
- עו"ד ראובן לדיאנסקי, חבר מועצה והנהלת העיר ת"א-יפו. תל אביבי בן 39 נשוי לאפרת ואבא לאיתי ולשושה (כלבה בת 5). עומד בראש תנועת "לתת לִחיות" ופועל למען איכות הסביבה, טבע עירוני, חינוך, זכויות בעלי חיים ואיכות חיים טובים יותר בעיר ת"א-יפו. ladianski@mail.tel-aviv.gov.il
