עולה על הגל: כששימי תבורי נכנס לאולפן ההקלטות "ויז'ן" בבית חנן, גל גרינברג (30) יודע שהולך להיות שמח. "מזל שהמקום מרווח", הוא אומר, "כי הם מגיעים בהרכב מלא: שימי, הבנים, הנגנים וכל זמרות הליווי. הם מתייצבים לשבע-שמונה שעות עבודה, כשהקלידן שלהם מוביל את הרפרטואר והעיבודים. הם עובדים, אבל בכיף. לשימי תבורי יש כריזמה. הוא חייכן, אבל כשצריך, הוא שם את היד על השולחן ומודיע, 'ככה זה צריך להיות'".
אחרי התבוריס
מגיע תורו של רגב הוד, הזמר הרחובותי. "הוא מאוד מדויק", מעיד עליו גרינברג, "ויודע בדיוק את הכיוון המוסיקלי שאליו הוא רוצה ללכת".
ומי עוד?
"עידן יניב. אבל הוא טיפוס אחר. ביישן וצנוע. לא בחור שדוחף. לוקח את המקום שנותנים לו. ויש גם את אביב משולם מ'כוכב נולד', להקות
צעירות, ואנשים שרוצים להיות זמרים ולומדים כאן פיתוח קול או תיפוף. כל אחד והחלומות שלו".
אולפן ההקלטות של גרינברג הוא הגשמה של חלום. שנים הוא רצה שיהיה לו מקום כזה, עם ציוד חדיש ואיכותי, מגברי גיטרות, בס, תופים, קלידים, פסנתר, פסנתר כנף וכורסאות עור. מאז ומעולם הוא פנטז על פינה כזאת, שבה יוכל להקליט את אלבום הבכורה שלו. "זה מה שתמיד רציתי שיהיה לי", הוא אומר, "אולפן הקלטות וחזרות, שבו אוכל לקחת לעצמי את הזמן. חשבתי שזה יקרה בגיל הרבה יותר מבוגר, אבל השאיפה הייתה שזה יהיה שלי, שלא אצטרך לחלוק אותו עם אף אחד".
אז איך זה קרה מוקדם מהצפוי?
"לפני שנתיים התחלתי לעבוד כאן, בבית חנן, כשהמקום היה אולפן ההקלטות של ארז דרגצקי. הוא גר בדרום והיה לו קשה לתפעל את המקום, עם כל הנסיעות הלוך ושוב. אני טיפלתי בעניינים רוב הזמן, עד שיום אחד הוא הציע לי לקנות את המקום".
גרינברג ידע שמדובר במקום ענק, 160 מ"ר של דמי שכירות מטורפים וארנונה בשמים, אבל הוא החליט שעם חלומות לא מתווכחים – וקפץ למים. "ידעתי שאני צריך למלא את המקום בעבודה, כדי להצדיק את זה כלכלית".
איך עושים את זה?
"עם גישה נכונה והרבה תשומת לב. נזכרתי בעצמי, בפעמים שאני הייתי מגיע עם הנגנים והלהקות שאיתם ניגנתי לאולפני הקלטות, ולא קיבלתי עזרה מאף אחד. אמרתי לעצמי, אצלי זה יהיה אחרת. אצלי יוכלו לקבל עזרה בעיבודים, בכיוונים, בכל מה שאני יכול לתת. וזה מה שעושה את ההבדל".
גרינברג גדל בראשון־לציון. הוא למד בבית הספר היסודי 'הדרים', בחטיבת הביניים 'זלמן ארן' ובתיכון מקיף ה', במגמת מוסיקה.
מתי הרגשת שאתה בעניין של מוסיקה?
"הקטע של המוסיקה התחיל כשנולדתי, כשהרופא נתן לי פליק בתחת והבאתי לו מזמור. מאז זה לא הפסיק לרגע. משיעורי הריתמיקה בגן, דרך מקהלות בית הספר ועד ללהקות שהקמתי אחת אחרי השנייה בחטיבה ואחר כך בתיכון".
בכיתה ז' ארגן גרינברג כמה חברים. אחד התיישב על הגיטרה, שני על התופים – והוא עצמו תפס את המיקרופון והתחיל לשיר. "הלכנו על ערבוביה של חומרים", הוא נזכר, "חלק היו קאוורים וחלק חומרים שטותיים שכתבנו באותו הזמן, ברוח התקופה. בתחילת הדרך אפילו לא נתנו שמות ללהקות, והן קמו ונפלו. הקטע הרציני הראשון היה עם להקת 'יו טרן', שנולדה כשהייתי בכיתה י'. אפילו הופענו במועדון ה'פאבליק' עם קאוורים של רוק לועזי".
ההורים שלך לא הסבירו לך כבר אז שבמוסיקה אין כסף?
"אבא שלי, איש מחשבים שעבד ב'אלקטרה', בהחלט ניסה להסביר לי, אבל אני העדפתי לא להבין. אמא שלי, שמגיעה מתחום התרבות והמופעים והייתה רכזת תרבות במתנ"ס של רמת אליהו, הייתה קצת יותר סלחנית לגבי התחום. היום, מן הסתם, שניהם מאוד מבסוטים ממה שאני עושה".
הם הופתעו לגלות שזה אפשרי?
"כן, וזה אפשרי רק בהרבה מאמץ ויזע, כי שום דבר לא הולך ברגל. את זה למדתי מאבא שלי, שצריך מוסר עבודה. כל הזמן לעבוד, לטפח ולהשקיע. אין דרך אחרת בשום תחום".
כשהגיע לגיל 18, נבחן גרינברג ללהקה צבאית. "הגעתי למיונים, אמרו לי, 'וואו, אתה ממש מוכשר' והכל היה סבבה. התקבלתי. הייתי בעננים. אחרי חודשיים קיבלתי מכתב, שאני לא יכול ללכת ללהקה צבאית כי יש לי פרופיל 97".
אאוץ'.
"חבל על הזמן. זה היה חלום שנגנז. היום אני מפצה את עצמי בכך שאני שולח תלמידים שלי למבחנים. יש כאלה שעוברים את המשוכה, וזה פיצוי קטן – וגאווה גדולה".
במקום לשיר עם כל הל־ל־להקה, העביר גרינברג שלוש שנים צבאיות, תחילה בנח"ל ובהמשך בפיקוד העורף. "בסך הכל", הוא מסכם, "הזמן חלף ביעף". במהלך הזמן הזה המוסיקה, למקרה שדאגתם, לא נדחקה הצידה. "להיפך", מודיע גרינברג, "זה דרבן אותי להמשיך הלאה ולהקים, כמובן, עוד להקה, 'אפרודיטה'. שבע שנים הופענו יחד, ומכוח הגיל כל אחד מאיתנו פנה לכיוונו, למרות שעד היום אנחנו חברים ונפגשים מדי פעם. התקופה הזאת גם בנתה לי המון קשרים לאזורי הבמות. הכרתי בעלי מקומות וקשרתי קשרים נכונים".
בשנת 2002, כש'אפרודיטה' הלכה לעולמה, עשה גרינברג תפנית חדה ומצא את עצמו בזירת השירה בציבור.
די. איך מגיעים מרוק ל'שושנה, שושנה'?
"הכל בזכות אילנה כץ", הוא מחייך. "התחלתי לעשות לה סאונד בהופעות שלה. בהתחלה היא לא ידעה שאני שר, עד שיום אחד תפסתי מיקרופון ועשיתי לה קולות רקע. מאז, שמונה שנים אנחנו יחד, מופיעים בדרך כלל באירועים פרטיים".
תאפיין את הישראלי השר בציבור.
"הישראלים פשוט מחכים לפתוח את הפה ולשיר. זה דיבוק שיש לכולנו, אם במקלחת ואם על במה. אין בנאדם שלא אוהב לשיר, גם אם הוא מזייף".
אז בכל אחד מאיתנו מסתתר איזה כוכב נולד מתוסכל?
"אין סיבה להיות מתוסכל, כי כל אחד יכול לשיר, או בציבור, שזה תענוג בפני עצמו, או הרבה יותר מזה. אני מאמין שאם באמת משקיעים את כל המאמצים להגיע לשם, ואם יש, על הדרך, קצת ויטמין פי, אז הכל יכול לקרות".
ומתי זה יקרה לך?
"מה?".
נו, הפריצה הגדולה.
"אני מקווה שזה יקרה השנה. הצבתי לעצמי יעד, שהשנה אני הולך לעבוד על דיסק. כשמציבים יעד ברור, והוא לא מתעופף לו באוויר, וזה סגור, וזה משהו שרוצים הרבה מאוד זמן, אז זה קורה. כבר אספתי המון חומרים, את רובם כתבתי בעצמי, ואני מתכוון להתחיל להקליט בזמן הקרוב".
חשבת לנסות את מזלך ב'כוכב נולד'?
"הלכתי ל'כוכב נולד' הראשון. הסולן של פורטרט בחן אותי ואמר, 'אתה לא מתאים ל'כוכב נולד', כי יש לך קול רוקיסטי ממש מגניב'. אז לא יצא".
אתה מרגיש החמצה? שעדיין לא עשית את זה?
"יש תחושה מסוימת של החמצה, אבל פניי לעתיד. כל יום אני אומר לעצמי שהזמן שלי יגיע - וזה יקרה. אני מאמין שזה קורה עכשיו, אולי בגלל הבשלות שלי".
