אני אוהב את דרום העיר, יש לי משיכה בלתי ניתנת לשליטה לדרום. המגוון האנושי, החום, הרעש, הבלגן, אני מרגיש כמו בניו יורק, וניו יורק זה טוב. בלי לשלם כמה אלפי שקלים לכרטיס טיסה כ-15 דקות של רכיבת אופניים והופה ניו יורק בישראל. הפעם, לא נסעתי לבקר חברים, וגם לא לצורכי מחקר או קניות, הפעם הוזמנתי לסיור של פעילי "עיר לכולנו" בשכונה ההיסטורית נווה שאנן. נו, אתם יודעים איפה שמוכרים נעליים, אז זהו בדיוק העניין שנעליים כמעט ואין שם יותר, מה שנוצר הוא סיר לחץ העומד בפני התפוצצות.
את הסיור התחלנו בבית "אחותי" ברחוב מטלון 70. הגברת שולה קשת, מנכ"לית העמותה, קיבלה את כולנו בחום ונתנה סקירה קצרה על השכונה, הבעיות ועל הסיור הצפוי. הסיור החל בשכונה, תמיד יש לי תחושה מוזרה לא ברורה של כמין מציצן כשאני משתתף בסיורים מסוג זה, כמו להיכנס לסלון של אנשים ללא הזמנה, שהרי זוהי השכונה שלהן.
גם כאן, אנשים עמדו לידנו הקשיבו ניסו להבין. עם הגיענו לגן הקווקזים (הידוע גם בכינוי גינת לוינסקי) הרוחות החלו להתלהט. שאלות האלימות, הסמים, השכרות והזנות צפו אל מעל לפני השטח; שני נציגים של ארגון סיוע לפליטים החלו להסביר על עבודת הארגון, ועלו שאלות: מדוע מרכזים את כל הפליטים כאן בשכונות הדרום? מדוע כל פעילות הסיוע מרוכזת כאן, למה לא לפתוח משרד במרכז או צפון ת"א?
באותה עת התרכזו סביבנו תושבי השכונה שהביעו את דעתם בעניין: "כן, גם לי יש מה לומר, ואני מכירה את הקשישה, אסתר גלילי,
זו שנרצחה לפני שבועיים, וכל הבעיות הם בגלל הפליטים והעובדים הזרים" – המון קיטור. פתאום המראה הניו יורקי של השכונה מתחיל להשתנות, פתאום במקום החוויה הרב תרבותית, אנו עומדים בינות מחנות של מתגוששים, והלב נקרע. אני מבין את מצוקת הפליטים, אך גם רואה את מר גורלם של תושבי השכונה.
כן, זוהי נווה שאנן, היא בדיוק כאן, והיא כלל לא חלק מפה. השכונה נמצאת חמש דקות משדרות רוטשילד וחמישים שנה ממרכז תל אביב, התושבים ממורמרים,
לאחר הזנחה של שנים על ידי הממשלה והעירייה, הם לפחות חיו בינם לבין עצמם ובנו להם שכונה, ואז הנחיתו עליהם שואה אקולוגית בשם התחנה המרכזית והפציצו אותם בגזים יומם וליל. ואם זה לא הספיק, הרי שכל הפליטים ומהגרי העבודה מצאו את מקום בשכונה זו. כמובן, עם הגיעם של האחרונים, מקומם של הזונות הסמים והאלכוהול לא נפקד, סחר בנשים וסמים מתרחש יומיום כל היום ללא מפריע, ומשטרה? כלום!
סיימנו את הסיור בקצה מדרחוב נווה שאנן, תפארת רחוב הנעליים הלאומי שהפך כיום לעזובה מצחינה, מול התחנה המרכזית "החדשה". קשה לנשום, חייבים לצעוק כי אי אפשר לשמוע אחרת, ויש לחץ באוויר, ישראלים צועקים פליטים רצים, נשים עם עגלות. פתאום יש לי מין שקט באוזניים, אני לא שומע כלום, רק יכול לראות והופ אני שוב בניו יורק עד למעבר האוטובוס הבא...
אדוני ראש העירייה, במקום לתקוע ספסל סתמי, או לנטוע עצים, דאג לניקוי הרחובות מסמים וזנות. דאג לצמצם את תנועת האוטובוסים, הם הורגים ילדים, ובעיקר דאג להביא את נווה שאנן חזרה הביתה לתל אביב,
אתה יודע – גם להם מגיע....
- ד"ר הני זובידה מרצה בבית הספר לממשל במרכז הבינתחומי הרצליה, ופעיל ב'עיר לכולנו'. את הבלוג של הני ניתן למצוא ב- www.notes.co.il/hani
