בשבוע שעבר התפרסמה בתקשורת ידיעה טרגית. לא, לא מדובר באירוע בטחוני או אירוע קשה נוסף. האירוע שלכד את תשומת ליבי הוא אירוע שלכאורה, ואני חוזר על כך, לכאורה משקף מציאות של בני נוער שובבים שמתוך שיעמום, ריקנות, דביליות של גיל ההתבגרות החליטו לטפס על גג בית ספר בשכונה, ולשאוף מעט אוויר צח של גז מזגנים.
במהלך "החגיגה" נדחף אחד מהחבורה אל מותו הטרגי. לכאורה, טרגדיה מקומית היכולה להתרחש בכל מדינה מתוקנת.
טרגדיה שמשקפת מציאות של בני נוער נורמטיביים המחפשים ריגוש כזה או אחר במסגרת מרד הנעורים הפרטי שלהם. האמנם טרגדיה פרטית?
עצרו רגע וחשבו, האם אין לנו - התושבים הוותיקים בחברה הישראלית, איזשהו חלק או תרומה לנפילתו של הנער? עצרו רגע וחשבו על אוכלוסיה עדינת נפש ומסורתית, שהגעגועים לארץ הקודש המובטחת גרמו להם לעזוב את גן העדן הפראי הבתולי שלהם. ובשביל מה? בשביל לשמוע שהם כנראה פחות חכמים ופרימיטיביים? שהם מביאים מחלות ושהם עצלנים? ואולי כדי לשמוע על המבוגרים שלהם שעסוקים בשתיית אלכוהול כל שעות היום?
אין לי מושג מדוע חשתי לאחר פרסום הפרשה צורך עז לחבק כל ילד ונער אתיופי ולומר להם: "לא כולנו חארות! לא כולנו בעלי דעות קדומות, לא כולנו שופטים אנשים על פי מוצא, עדה, וצבע עורם". השאלה היא האם מישהו מהם יאמין לי?
אני יודע שחלק גדול מבני העדה הצעירים פגוע וכעוס מדי, ובעיקר אינו מאמין לפרט ולממסד הישראלי הוותיק. כל "הקמפיינים" שנעשו (פחות מדי קמפיינים לטעמי) לסבלות וסובלנות, וכל החארטה של קליטת עלייה תלוי בראש ובראשונה בעוצמה ובלכידות של בני העדה העולים החדשים עצמם. אני יודע ואתם יודעים שבמציאות של שנות האלפיים אף אחד לא יעשה בשבילם את העבודה "השחורה".
בני העדה שהצליחו להשתלב בחברה הישראלית אמורים להוות סמל ותמריץ למתקשים במירוץ. מניסיוני בעבודה עם נוער אתיופי ובני משפחותיהם וגם מהתבוננות על מחאותיהם הקלושות בתקשורת, אני מבין את תחושות הזעם והכעס הלגיטימיות.
אני, ואני אומר זאת בכאב רב בהקשר של העדה הקסומה הזאת, רוצה בשיא הצניעות והענווה לבקש ולומר להם: רחמים עצמיים ותחושות קיפוח הן אויבו של כל אדם באשר הוא. סינדרום ה"אכלו לי - שתו לי" לא רק שאינו עוזר, נהפוך הוא, הוא עשוי לעורר אנטגוניזם אצל האוכלוסייה הותיקה בארץ.
מעל במה צנועה זו אני קורא לבני העדה להיות גאים וחזקים. להרים ראש ולפרוץ בעצמם את מעגלי הסטיגמות והסטריאוטיפים. לצערי הרב במציאות של מדינת ישראל שנת 2010 אלה שיישארו מאחור כנראה ימשיכו ליפול ולהתרסק מגגות בתיה של החברה הישראלית.
הכותב הינו פסיכותרפיסט המתגורר ועובד במושב נווה ירק, בעברו עבד עם נוער אתיופי ומשפחותיהם במספר מסגרות חינוכיות וטיפוליות
