מכירים את האנשים האלו ששונאים להתקרב לבתי-חולים? כן, אלה שמקבלים חלחלה רק מלהריח את הריח הזה של בית החולים? (מה זה אותו ריח מסתורי אתם תוהים? אני עובדת על זה. אני חושבת שזה שילוב של הריח של כל ארוחות הצהריים שאי-פעם נאכלו שם בשילוב תרופות ונוזל לחיטוי).
אז גם אני הייתי פעם כזו, אי שם בתקופה שנחשבתי לעורכת דין שסטתה מדרך הישר (כבר דיברנו על זה)
אבל הנה אני כאן בכל זאת. מה גרם לשינוי? אז ככה, לימודי הרפואה בנויים כך ששלוש השנים הראשונות נקראות השנים "הפרה-קליניות". בזמני (אני מספיק שנים פה בלימודים כדי שארגיש קצת זקנה ואוכל להשתמש במונח "בזמני"), היו אלה שלוש שנים שהנגיעה היחידה בהן לאנשים אמיתיים הייתה בקורס אנטומיה בו למדנו על גופות. ראינו את הגוף האנושי ברמת הרקמות והאיברים, אבל אנשים חיים, שגם מתקשרים? לא, לא תודה אין צורך. אני בסדר עם הביולוגיה והביוכימיה בינתיים.
מה לעשות שרפואה, בסופו של דבר, היא מקצוע שעוסק באנשים? אנשים שנמצאים בבית החולים, אותו בית חולים עם ריח של בית חולים. ככה שאם השלוש הראשונות היו פרה-קליניות, בשנה הרביעית את מקבלת קליניקה הארד-קור, בסגנון של "ברוכה הבאה לאיך שהחיים שלך ייראו עד הפנסיה. לכי תעשי קבלה לחולה". אז את הולכת.
החרדה השתלטה עליי בהתחלה. -אני? לדבר עם החולה הזה? ומה אם הוא יגלה שאני לא יודעת כלום ברפואה? ושלא רק הוא מוטרד מהפריחה שלו, גם אני מוטרדת אבל בעיקר מזה שאין לי מושג מה גורם לה, ואני פוחדת שזה מדבק, ורגע, נראה לי שגם אני מתחילה לפתח פריחה. לשם ההגינות ייאמר שלא כולם כך, אבל לא הם כותבים את הבלוג הזה אלא אני, ונפלתם על פולניה חרדתית קלאסית. (סתם, לא צריך להגזים. אני לא באמת פולנייה).
וכאן נכנס לתמונה הדבר המכונה שכנוע עצמי. "זה בסדר, אני יכולה לעשות את זה. אני הולכת. באמת, אני הולכת. עכשיו... טוב, אז עכשיו... עכשיו, באמת". טוב, לשכנע את עצמי לא הצלחתי, אבל בכל זאת הלכתי. הייתה לי ברירה?
הרי אני לא אהיה רופאה רק כי אמא שלי רוצה את זה מאוד מאוד. אני גם צריכה להתחיל לעסוק ברפואה. ואז סוף סוף מגיע המפגש הראשון עם החולה. והוא לא טבעי, מוזר ומאולץ.
אמנם החלוק הלבן נותן לחולה תחושה שאני יודעת מה אני עושה וזה לגיטימי שאחדור לו לחיים ואשאל אותו שאלות על דברים שאפילו אשתו לא יודעת עליו, אבל החלוק הלבן הזה שלי לא מקל עליי את המבוכה כשאני צריכה לשאול אמא חביבה שהגיעה עם דלקת ריאות אם היא לוקחת סמים. לגיטימי? כן, כי אני "דור העתיד של הרפואה". מביך עד כדי כך שאני לא יכולה להסתכל לה בעיניים.
ורגע, ולא דיברנו על הבדיקה הגופנית בכלל. "כן מר משה, אני יודע שדקרו אותך מכל כיוון, כואב לך ואתה חלש ומפחד אבל היי, אני סטודנטית! דור העתיד, זוכר? אז מה אתה אומר? תוריד את החולצה כדי שאוכל להקשיב ללב שלך? אולי איזו בדיקה ניורולוגית קטנה? זה ייקח רק חצי שעה. ואל תשכח, הרי הכל למען דור העתיד".
אבל זה עובר. באמת. לא שמים לב אפילו ופתאום המפגשים עם החולה הופכים פחות מאולצים ויותר נינוחים. יש חולים במחלקות השונות שאת לומדת להכיר, אומרת להם בכל יום בוקר טוב, מכירה גם את המשפחות שלהם, חולים שעוד תזכרי ותיקחי איתך הלאה. הכל נעשה פחות מביך, יותר טבעי ויותר מהנה ממה שחשבת.
ומה עם הריח אתם שואלים? טוב, אז כמו יתר העיסוק ברפואה, גם איתו לומדים להסתדר...
נשתמע בשבוע הבא!
הכותבת היא סטודנטית לרפואה שנה שישית בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, הדסה עין-כרם
