"כך צעדנו בסך/ האמנו רק בך/ רוסיה ארץ מולדת./ הלב רטט/ כשצבאך צעד/ במצעד/ בברלין המשוחררת... אז הכול התמוטט/ שביל חיינו אובד/ אך אנו נמשיך בדרכנו/ נבנה חברה/ הגונה ישרה/ נמשיך להקריב נעורינו..."
כשזמר הבס, נעמן דג, שר ומלווה בפסנתר את השיר הסאטירי הזה ("לסוגדים הידד"), הוא נשמע - אומר מאיר מינדל, התמלילן והמלחין - כמו ליד של שוברט, או שומן.
שישה שירים כתב אשתקד מינדל, למופע חג השבעים של קיבוץ נגבה.
אך כיוון שהבמאי סירב לכלול אותם במופע, כי "לא התאימו לקונספציה", שמעו אותם החברים לראשונה בשבוע שעבר.
מינדל (63) הוא מאלה שנוהגים לכנות בקיבוץ "טיפוס", כשמתקשים למנות בחבר את כל צדדיו, עיסוקיו, תחומי התעניינותו, צבעוניותו ושונותו. הוא יליד אוקראינה, בוגר בית ספר למחוננים במוזיקה בלבוב, שעלה והצטרף בשנת 1958 לחברת נוער בנגבה. ששת השירים מתייחסים לתחנות בחיי הקיבוץ, ונושאים אופי של פיוס והשלמה, וגם קורט של מרירות.
מאיר מינדל. שירים על תחנות הקיבוץ (צילום: בארי גונן)
מרירות? בקיבוץ משגשג כמו נגבה?
מאיר מינדל: "זה סיפור מורכב. כשהגעתי לנגבה, הופתעתי למצוא כאן שרידים מפולחן סטאלין. למרות שזה היה אחרי הוועידה ה-20, וכל העולם כבר ידע את האמת הנוראה, כאן עדיין היה סטאלין גיבור. אני, שחוויתי אישית את שנות שלטונו, לא הצלחתי לתפוש את זה".
טוב, היה ועבר.
"בוא ואגיד לך משהו: בנגבה גדלו אנשים מצוינים, מפקדים, כלכלנים ופוליטיקאים - הטייס גיורא אבן, המח"ט איתן אריאלי, הח"כים ענת מאור
ואבו וילן
- אבל לא במקרה, לא אנשי רוח, מלבד סשקה לוין".
ואתה איש רוח.
"נכון. מה לעשות. אני משורר, קומפוזיטור, חתן של הרבה פרסים, מורה, מרצה ומנחה קונצרטים, חוקר היסטוריה צבאית, וכל זה לא מעניין אף אחד. אנשים חושבים שמי שמשחק לפי כללי הקפיטליזם, הוא אדם מוצלח וחשוב יותר, וכל מי שעוסק בלופט-גשעפט, לא שווה".
רע לך?
"בכלל לא. אני אבא וסבא, מלא עיסוקים, ואוהב את עצמי כמו שאני".
