מה דינו של ילד בן שבע שנים, המתגורר בקיבוץ החותרים,
שכדור המשחק שלו התגלגל אל הדשא של השכנים, שם רבצה לה הכלבה של בן-השכנה? האם העובדה שאביו של הילד אינו חבר קיבוץ, תעמוד לו לרועץ? האם יידרש הקטין לייעוץ משפטי, כאשר הוא רץ באופן טבעי אל הכדור ומרימו, גם אם זה התגלגל עד סמוך לראשה של הכלבה?
התשובות בהמשך, ובינתיים העובדות, כפי שמגולל בית המשפט: "משעה שהתגלגל הכדור אליה והילד אחריו, התנפלה עליו הכלבה, נשכה אותו בפנים, וגרמה לו לפצע בלחי השמאלית. הילד נבהל, חזר לביתו בוכה ומדמם. בבית החולים הוא קיבל חיסון ובוצעה לו תפירה של החתך בפנים".
בבית משפט השלום בחיפה, תובעים הילד והוריו פיצויי נזיקין מחברי הקיבוץ, הבעלים של הכלבה הנושכת. אלה מכחישים שכלבתם אחראית לנזק, שהרי זו "כלבה ידידותית שמעולם לא תקפה אף אדם". עוד הם טוענים כי התביעה מוגשת כ"מעשה קנטרני בשל אופיו המשונה של אביו של הילד, שאינו חבר הקיבוץ". ומה באשר לכך שהכלבה שוטטה ללא מחסום ורצועה? נו, באמת, הם טוענים, הרי זה "דבר מקובל ונהוג בין חברי הקיבוץ", תוך שהם מדגימים מכלבים נוספים, וביניהם הכלבה של סב הילד, "המשוטטים בצורה דומה בשטחי הקיבוץ". עוד תוהים הנתבעים מדוע לא זומנו לעדות אמו של הילד, סביו או חברים שלהם, שנכחו בעת האירוע.
השופטת, כאמלה ג'דעון, מוצאת כי כלבת הנתבעים אכן נשכה את הילד, ובאשר לכך שלא זומנו עדים נוספים, שייתכן כי נכחו באירוע, היא אומרת כי הדבר נבע "מרגישות משפחתית או ממחויבות וסולידריות קבוצתית של חבר קיבוץ שלא להעיד כנגד רעהו".
עכשיו נותר רק לבחון אם היתה התגרות בכך שהילד רץ להרים את הכדור שהתגלגל עד סמוך לראשה של הכלבה, או בשפה המשפטית: "האם התנהגותו של הילד בן השבע יצרה, בעיני האדם הסביר, מעשה התגרות בכלבה".
השופטת משיבה על כך בחיוב, ואומרת כי הדיפת הכדור בסמוך למקום בו שכבה הכלבה. והגעה אליה למרחק של כעשרה סנטימטרים מראשה, לצורך נטילת הכדור - יכולה להיחשב, בעיני האדם הסביר, כמעשה התגרות בכלבה, שכן התנהגות כזו עלולה לעורר את הכלבה לתגובה אינסטנקטיבית.
מכאן, אומרת השופטת, קיימת "הגנה" לנתבעים, אך עדיין גם הם "אשמים" בקרות הנזק, שכן, היא מסבירה, אלמלא המחדל שבהחזקת הכלבה ללא מחסום ורצועה, האירוע היה נמנע, או ייתכן שהנזק היה מופחת.
השופטת מטילה על הנתבעים אחריות של 50% להתרחשות הנזק, ועל הוריו של הילד אחריות תורמת של 20% לאירוע הנזק, שכן הם "לא דאגו להזהירו מפני הכלבים המשוטטים בקיבוץ, ולא דאגו להדריכו כיצד עליו לפעול במצבים שכאלה"; מה-עוד שהם השאירו את הילד בבית, ללא השגחה.
ומה קרה בינתיים ל"ילד הסביר" שלא התנהג כמו "האדם הסביר" - הוא נותר עם צלקת לא נאה על פניו (שאפשר כי תיעלם עם גדילתו), ועם נכות פלסטית של 3.5%. השופטת מתבוננת בו ואומרת שכתוצאה מהסבל והכאב שנגרמו לו, ובשל כך שנאלץ להסתובב עם יריעת סיליקון לכיסוי הצלקת במשך תקופה העולה על שנתיים - היא פוסקת לו 40 אלף ש"ח ועוד כ-15 אלף ש"ח בעד הוצאות רפואיות ואחרות; עם זאת, בשל אחריותם החלקית של בעלי הכלב (50%), ורשלנותם התורמת של ההורים (20% נוספים) - נותרו לילד פיצויים בסך של 16,500 ש"ח בלבד.
הכלבה האומללה נלקחה לתחנת הסגר. שם, כנראה, נדבקה, בקדחת קרציות, ומתה מאוחר יותר.
