בכל סקר ארצי שמתפרסם לאחרונה אנחנו למדים שהציבור מודאג מהמצב הכלכלי חברתי בישראל בכלל ובנגב
בפרט. ניתן להסיק מכך שרמות ההבנה, ההבחנה והתודעה הציבורית הן גבוהות. הציבור חש את הקושי על בשרו, במקום עבודתו ובכיסו.
אם כך, למה שני מיליון העניים בישראל לא יוצאים למאבק המוני שיחולל את השינוי? הרי היום המדיה נגישה, יש חופש מידע, חופש התארגנות ומחאה, אז למה המאבק החברתי נכשל?
לדעתי הצנועה סיבות ו"אבות" רבים לכישלון הזמני של המאבק החברתי והשינוי הוא יתום. ביניהן: הבעיה הביטחונית הבוערת, הפוליטיקה המושחתת והאדישות האזרחית.
ברשותכם, קוראיי הנאמנים, אני רוצה לכוון זרקור לשתי זוויות שלא דנים בהן מספיק בשיח הציבורי. האחת, תרבות העוני, והשנייה הפוליטיזציה והעסקונה של העוני.
אנשים שאינם "דור ראשון" לעוני מפתחים בעל כורחם תרבות והתנהגות של עוני. כמו כן, יש אנשים המתפרנסים מעוניים של אחרים ויש להם עניין להנציחו, זהו הפוליטיזציה והעסקונה של עוני
רוב העניים הם חסרי השכלה ותודעה פוליטית. אי אפשר לסמוך עליהם ברגעי מבחן אמיתיים, ניתן לקנותם בנזיד עדשים. בגלל מצבם הם מרוכזים בהישרדות קיומית יום יומית מיידית.
כתוצאה מכך הם יותר אלימים ומוסתים בקלות. מבחינתם ערכים, מוסר ומטרות נשגבות הם לוקסוס לשבעים, לא חלק מחיי הרעבים.
מהפכת הפנתרים השחורים
בישראל של תחילת שנות ה-70', שאותה הובילו עשרה צעירים, הובילה את מהפכת הדיור, ההשכלה, הקצבאות והתודעה
הפוליטית.
בשנת 1977 יחד עם המהפך השלטוני התפתחה עסקונה של עוני. נוסדו עמותות, מפלגות וארגונים לשינויי חברתי כמו פטריות אחרי הגשם (כ-30 אלף). עמותות שהן כביכול למען העניים. וכך מיליארדי דולרים, כספי תרומות וכספי ציבור, בוזבזו לריק מבחינת העניים.
עמותות וארגונים אלה נהנים מההפקר, נאבקים זה בזה ושונאים זה את זה. הלוגו והאגו הם המטרה, החזון וחזות הכול. העניים נשכחו, או יותר נכון, נשארים עניים ומפרנסים את העסקונה עם שכר רציני ושמן. המאבק והמהפכה יכולים לחקות.
אם כל 30 אלף הארגונים היו מארגנים הפגנות, כנסים ועצרות, אפילו בהשתתפות נציג אחד מכל ארגון, המדינה הייתה נראית אחרת.
קוראים יקרים, בטח אתם שואלים, נו אז מה עושים? הפעם, אני מבקש מכם להגיב ולהציע מה יש לעשות
- הכותב הוא יזם חברתי ופעיל למען הסביבה
