|
|  | קרן ואבנר פסח. "נשמות תאומות" צילום: אייל לנדסמן
|
| | |
|
|
| | |
| | |
 | | |
| | |
פלמנקו סוער במשק
קרן ואבנר פסח מקיבוץ רמת-רחל אומצו על-ידי משפחה צוענית והפכו לאמני פלמנקו מהטובים בעולם. אחרי שהרעידו ברקיעות את חדר האוכל בקיבוצם, הם יוצאים להרעיד את הלבבות בכל הארץ
קרני עם-עד 
לא מעט ישראלים, בתוכם חברי קיבוצים, לימדו את העולם דבר או שניים בתחום עיסוקם וגם הצליחו, ברוח האמרה החבוטה, "למכור קרח לאסקימוסים". גם קרן ואבנר פסח מקיבוץ רמת-רחל הצליחו להשיג זאת, בתחום הפלמנקו. השניים, זוג על הבמה ובחיים, שגם הקימו להקת מחול על טהרת הפלמנקו, "רמנגאר" ("להפשיל" ו"לקפל", בצוענית מדוברת) - נכללים בשורה הראשונה בעולם של אמנות המחול העתיקה והחושנית הזו, שהולדתה בריקודי צוענים ממחוז סביליה שבספרד.
קרן ואבנר חיים, נושמים ומתפרנסים כבר שנים רבות מפלמנקו, וגם בנם הצעיר, ירדן חואן (על שמו של רקדן פלמנקו שנפטר בטרם עת), רוקע את צעדיו הראשונים במחול המסורתי. השניים מגדירים את עצמם כ"אחים" וכ"נשמות תאומות", וגם המפגש עמם מעיד על כך. קרן מתחילה משפט, ואבנר סוגר אותו. קרן מזמינה סלט, ואבנר נוגס בו. הם מדברים וצוחקים בהתאמה מלאה, כאילו מדובר בכוריאוגרפיה מתוזמרת מראש. גם פרשת חייהם המשותפים מזכירה טלנובלה שנרקחה במסע הנדודים הספרדי שלהם.
קרן פסח-יעקובי (34) היתה "ילדה טובה רעננה",
שלמדה שלל סגנונות מחול החל מגיל תשע. רק בגיל 16 החליטה, או הפלמנקו החליט בשבילה, שזה הכיוון שלה בחיים. לפני עשרים שנה ויותר לא היה התחום האמנותי הזה מפותח בישראל כמו כיום. קרן ידעה שמיד לאחר הצבא תיאלץ להרחיק אל ספרד כדי להתמחות בפלמנקו. מלגת הצטיינות, שקיבלה לאחר זכייתה בתחרות פלמנקו, עזרה לה בכך.
אבנר פסח (40), "ילד שובב רמת-רחל", ניגן בגיטרה מגיל עשר וגם הוכיח כישרון בנגרות. אלה באו, לא אחת, על חשבון הלימודים. פציעה באצבעו גרמה לו לחדול מנגינה מקצועית, ואז החל להתמקד (כבר לאחר סיום השירות הצבאי כמדריך בשריון) באמנויות לחימה. בתוך כך החל ללמוד פלמנקו ("אמרו לי שאני יודע לעבוד עם הגוף"), והנסיעה לספרד היתה כלולה בעסקה. "אמי דרום אמריקאית מצ'ילה, וסבה הגיע לשם ממדריד. אבי הוא דור חמישי למשפחה ירושלמית ששורשיה מאנוסי ספרד. בבית הם דיברו ביניהם לדינו, והמוזיקה הספרדית הציפה את הבית".
השניים, הוא בן 27 והיא בת 21, הגיעו בנפרד לאקדמיה לפלמנקו "אמור דה דיוס" ("אהבת האלים") שבמדריד. "פתחתי את הדלת", נזכר אבנר, "ראיתי אותה, ונכבשתי ביופיה. הייתי בטוח שהיא מקומית, בגלל תווי פניה וכישרונה המדהים. בהתחלה נוצר בינינו קשר חברי תמים, והיא היתה מלאת קסם, כמו עכשיו".
קרן: "זה מביך אותי, הפרגון האינסופי שלו. בגלל הפרש הגילים היינו בתחילה כמו אחים. הוא היה אח גדול, ואני האחות הקטנה".
אבנר: "יותר מאוחר הפכנו לזוג, עוד יותר מאוחר נישאנו, אבל לא הפסקנו להיות אחים בנשמה. עזבתי הרבה למען קרן, היא המלכה שלי".
קרן: "ואני כנראה חיכיתי לו, לחצי השני שלי".
כדי לממן את לימודיהם היקרים, במדריד ואחר-כך בסביליה, נאלצו אבנר וקרן למכור תמונות שמן ושאר אביזרים מדלת לדלת ומעיר לכפר. הם היו עושים הפסקה באמצע הלימודים והחזרות, ובמשך חודשיים גומאים את כל ספרד, במכונית רנו ישנה, כדי לאסוף כסף שיבטיח את הלימודים והמחיה; אוכלים מסיר לחץ שמיקמו בין מושבי הרכב, ולנים בקמפינגים. גם לאחר גמר שיעורי המחול היו יוצאים למכור, כשהחשש פן ייתפסו בגין עבודה לא חוקית, אינו מרפה. המחול היה כל עולמם, ולמענו הקריבו את כל השאר.
בשנת 2000 החליטו קרן ואבנר לעזוב את מדריד וללמוד אצל משפחת פארוקו - משפחה צוענית (בראשה עומד הסב אנטוניו דה פארוקו), המוכרת גם כאחת מלהקות הפלמנקו הטובות בעולם ולה בית ספר המשמש כ"מכה" של רקדני הפלמנקו. "לא חשבנו שנצליח לעמוד בשכר הלימוד הגבוה שהמשפחה דורשת", מספרת קרן, "אבל אני התעקשתי לבוא ולדבר עם אם המשפחה, פארוקה", ממשיך אבנר. "אמרתי לה שאנחנו יהודים מישראל ושהיא חייבת לראות את קרן רוקדת. הוצאתי חבילה של כסף שהיתה לי בכיס, והודיתי שזה חצי הסכום שהם מבקשים - משהו כמו חצי שנה של לימודים. היא הסכימה לראות את קרן, ולחצנו ידיים".
קרן: "ואז התחלנו ללמוד. אני הפכתי בשלב מסוים למנהלת תפעולית של בית הספר, והיא כל הזמן אמרה לי שעוד נרקוד יחד על הבמה. לא יכולתי להאמין לזה. זה יותר מכל חלום שהיה לי. יום אחד, להפתעתנו, ההבטחה התגשמה. הסבא הציע לי להופיע יחד איתם, עם המשפחה. לאחר החזרות היינו שנתיים בסיבוב הופעות, בכל העולם, ואבנר היה מנהל הבמה".
בישראל כבר הכירו והוקירו את הזוג יעקובי-פסח, והנהלת פסטיבל הגיטרה הבינלאומי בישראל הזמינה אותם להעלות מופע עם אמנים מחו"ל. הם פנו לבן המשפחה, פארוקיטו, וביקשו שיאתר עבורם חבר'ה צעירים שיתאימו לתקציב הדל שהציע הפסטיבל. אביו, חואן דה מוראנו, שהיה זמר פלמנקו ידוע, הציע את עזרתו. וכך היה. הוא הגיע איתם לארץ, השתתף בהופעה, ועל הבמה כרע אבנר על ברכיו וביקש מקרן את ידה. אל מוראנו הציע להיות סנדק בחתונה, אבל לא הספיק לעשות זאת. בגיל ארבעים, באמצע הופעה עם משפחתו, נתקף בשבץ מוחי ונפטר.
אבנר: "המשפחה הצוענית המדהימה הזו, שקיבלה אותנו כבני בית לכל דבר, נכנסה לאבל כבד. האלמנה, רקדנית פלמנקו מעולה, לבשה שחורים, שאיתם היתה אמורה גם להיקבר. על-פי המסורת היתה מנועה מלהופיע, למשך שארית חייה".
קרן: "בזמן שהם היו שרויים באבל, וחלק מהזמן שהו בארגנטינה, החלפנו אותם בניהול בית הספר. אבנר שיפץ את המקום, אני לימדתי וניהלתי את החשבונות, והתקופה היתה קשה לכולם. למעשה חיינו בתוך המשפחה, ולא חשבנו על הופעות וקריירה".
אבנר: "אבל עם הזמן, לאט-לאט, כל אחד מבני משפחת פארוקו הסיר את בגדי האבלות וחזר לרקוד או לנגן. גם האימא חזרה לרקוד כעבור ארבע שנים".
קרן :"לאחר עשר שנים בספרד החלטנו להביא לעולם את ירדן-חואן. היה לי קשה להמשיך להופיע, ללמד".
קרן ואבנר פסח. האהבה על הבמה (צילום: אייל לנדסמן)
אבנר: "החלטנו לחזור לרמת-רחל, להתקבל לחברות ולהקים כאן בית ספר לפלמנקו. ההתחלה היתה צנועה, קיבלנו מחסן תחפושות ישן שהפכנו לסטודיו. אני התחלתי לעבוד בנגריה, וקרן כמזכירה של החינוך. את ימי שישי הקדשנו לפלמנקו. עם הזמן נוסף סטודיו בתל-אביב - יחד עם רקדניות שלמדו בספרד".
קרן: "כיום יש לנו 150 תלמידים מירושלים ומתל-אביב. אנחנו לא מפסיקים לרקוד פלמנקו. זה אורח החיים שלנו, ועכשיו גם של הבן שלנו, שרוצה להיות אסטרונאוט או רקדן. אנחנו כל הזמן רוקדים ושרים".
אבנר: "והקיבוץ נורא מפרגן. אני חושב שאנחנו מייצגים את רמת-רחל ואת הפלמנקו בכבוד".
קרן: "בחדר האוכל של רמת-רחל שומעים את הרקיעות שלנו מלמטה".
ומה עם "כרמן"?
שניהם מצחקקים במבוכה. "כרמן זה השיא של הפלמנקו, זה עוד יגיע", אומרת קרן, ואבנר מוסיף: "ולי יש כרמן פרטית שלי בבית". קרן מסמיקה: "הוא מאהב לטיני מושלם".
בינתיים, "כרמן" תחכה, והם מתמקדים במופע "אנטרו דוס", בו מעלים השניים את סיפור אהבתם ותמונות מחיי הזוגיות - הכול על טהרת מקצבי הפלמנקו השונים. בכורת המופע תתקיים ב-23.3 בתיאטרון ירושלים, יום לאחר מכן יופיעו במרכז סוזן דלל בתל-אביב, ולמחרת ב"מרכז הבמה" בגני-תקווה.
- הכתבה המלאה מופיעה בסוף השבוע בעיתון "ידיעות הקיבוץ"
|
|
