מיומנה של אם לילד אוטיסט. משהו לא טוב עובר על הבן שלי בתקופה האחרונה. הבעיה היא שהוא לא מסוגל להסביר לי מה עובר עליו, ואני מתוסכלת כי אני לא יודעת איך לעזור לו. תחושת חוסר האונים הזו מדכדכת אותי ומעיקה עליי מאוד.
בכל שנות לימודיו בבית הספר התנהגותו של סער תמיד היתה למופת. מעולם לא היו בעיות התנהגות והוא היה חביב המורים. בכל פעם מחדש נהניתי לשמוע כמה נעים לעבוד איתו.
בשבועות האחרונים התחלתי לקבל דיווחים מבית הספר על התפרצויות זעם שלו בכיתה, על מכה שהוא נתן לבן כיתתו ואפילו על התנהגות חריגה כלפי המורה למוזיקה, המורה החביבה עליו ביותר.
כל דיווח כזה מפלח את לבי כי ההתנהגות הזו כל כך לא אופיינית לבני. זה כאילו מדובר בילד אחר שאני לא מכירה.
בפעם הראשונה ששמעתי שהוא נתן מכה לילד אחר מהכיתה הייתי בהלם מוחלט. סער תמיד נרתע מגילויי אלימות מכל סוג וסולד אף מצעקות ומכל הרמת קול. גם ברגעי התסכול הנוראים ביותר שלו כל הכעס הופנה כלפי עצמו או במקרה הגרוע ביותר התבטא בצעקות ובכי ובהשתטחות על הרצפה.
ולפעמים הים סוער (איור: סער וולפמן)
מעולם, בכל 17 שנותיו, הוא לא הרים יד על מישהו אחר. פחד נוראי השתלט עליי. אולי אני מאבדת את הבן העדין המוכר לי ומישהו זר ואלים תופס את מקומו?
בבית אין זכר להתנהגות הזו. בבית - וגם בחוגים השונים ובכל פעילות הפנאי אחרי הצהריים, הוא עדיין מתנהג למופת ולא נתקלתי בשום אירוע חריג כמו האירועים עליהם מדווח לי צוות בית הספר. אז מה קורה שם בבית הספר? מהו הטריגר שמעורר את אותו "ילד רע" שאני ממש לא מכירה?
ניסיתי לדובב אותו בבית כדי לנסות להבין מה קורה לו. בדרכו המגומגמת ובמשפטים משובשים הצליח סער להסביר לי שאותו ילד חיבק את החברה שלו והחזיק לה את היד וסער כעס על זה מאוד.
לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. מצד אחד, התרגשתי לגלות שהבן שלי מקנא. רגש הקנאה
הוא מאותם רגשות מורכבים שבדרך כלל לא אופייניים לאוטיסטים.
קנאה מחייבת הבנה של מושג הקניין ונפרדות של האני. זהו רגש חברתי מובהק שמחייב הבנה של סיטואציות חברתיות וזה בדיוק התחום הלקוי ביותר אצל אוטיסטים.
אחרי שנים שחשבתי שבני נטול כל רגשות שליליים כמו שנאה, גאווה וקנאה - גיליתי בו משהו מאוד נורמטיבי כמו כל נער בן גילו המקנא לחברתו. מצד שני, דאגתי כי גילויי הקנאה האלה באו לידי ביטוי בהתנהגות אלימה.
הבנת הסיבה במקרה הזה היא מחצית הפתרון. עכשיו צריך לבנות לו תוכנית לימודים שתקנה לו כלים להתמודד נכון עם הרגש החדש הזה שהתגלה לו. את האירוע עם המורה יותר קשה לי להבין. אני יכולה רק להעלות השערות שונות.
המקרה היה בעת שנערכו חזרות למופע בבית הספר וסער, שחייב שהכל יהיה מושלם, היה מאוד מוטרד מהטעויות של האחרים ודרש לבצע את הקטעים שוב ושוב עד שלא תהיה אף טעות.
כשהמורה סירבה וניסתה להסביר לו שלא חייבים לבצע את כל השיר מתחילתו ועד סופו ושניתן לתקן רק את הקטע עם הטעות, סער החל לצעוק ולבכות. הוא לא נתן לה להמשיך בשיעור עד שיבוצע הכל באופן מושלם.
כדי שהיא לא תעבור לקטע חדש הוא אחז בידיה בחוזקה ומנע ממנה לנגן. כמובן שהיא נבהלה מאוד מפני שסער מעולם לא התנהג בצורה כזו במשך כל חמש
השנים שהיא מכירה ומלמדת אותו.
אני יכולה לשער שהפרפקציוניזם של סער ושהצורך שלו שהכל יהיה מושלם, שזה חלק מהסמפטומים של האוטיזם שלו, היו הטריגר שהוביל להתנהגותו באותו אירוע. אבל זו התנהגות שלא היתה מעולם בעבר.
משהו השתנה בו. האם לייחס את זה למרד של גיל ההתבגרות? שינויים הורמונליים? מעבר מילד טוב ומרצה לנער שעומד על שלו ומביע מחאה? או שנייחס את זה למתח של התקופה האחרונה, כשהיה עליו להופיע בשידור חי בטלוויזיה בלי אף טעות? אין לי תשובות. אני רק יודעת שסערה מתחוללת בתוכו והוא לא יכול לשתף אותי ולספר לי מה מפריע לו.
אחרי כל התפרצות כזו הוא זה שמרגיש הכי גרוע. הוא מלא חרטה ורגשות אשמה שזה ממש קורע לב. הוא מבקש סליחה ומנסה לשנות את המציאות על ידי הזזת מחוגי השעון אחורה.
אני מרגישה כמו על סחרחרת רגשות כי עכשיו, כשנגמרה תרועת הפסטיבלים, ואחרי שהרגשתי על גג העולם בעקבות הופעתו המרגשת של סער, אני נוחתת לקרקע המציאות וניצבת מול אתגר חדש ולא פשוט: לבנות לסער תוכנית שתקנה לו את הכלים להתמודד עם סערת הנפש ועם הצורך האובססיבי שלו לשלמות ותמנע בעתיד את ההתנהגות המטרידה הזו - כדי שאוכל לקבל את הילד המקסים שלי חזרה.
