עלתה על הסוס. לפני 18 שנה יצאה גבריאלה הירשפרונג,כיום בעלת חוות סוסים ברעננה,
מביתה שבהולנד לטיול תרמילאים ברחבי העולם, במהלכו הסתובבה כמעט בכל מקום על פני הגלובוס.
היא עסקה במגוון רחב ומשונה של עבודות מבלי שהצליחה לגלות מה היא רוצה לעשות כשתהיה גדולה. רק דבר אחד היא ידעה. שמתישהו תקנה סוס משלה. הבעיה היא שלא היה לה כסף לממש את זה, לא חווה כדי לשכן
אותו ולא מדינה שבה היא רצתה להישאר.
אלא שאז היא פגשה חבורה של ישראלים, באה לביקור בארץ, התמקמה ברעננה וידעה שזה המקום שבה היא רוצה לבנות את ביתה ולקנות את הסוס עליו חלמה.
היום, חלום הילדות של הירשפרונג על סוס משלה, לא רק שהתגשם - הוא התרחב, כאמור, עד לכדי חווה גדולה המציינת בימים אלה עשור לפעילותה ומונה לא פחות מ-15 סוסים ו-100 תלמידים מכל אזור השרון.
בביקור בחוותה, הירשפרונג עולה על הסוסה סופרים גיישה ומדגימה רכיבת "אוכף צד" - רכיבה ששורשיה במעמד האצולה של ימי הביניים באנגליה, סגנון שגבריאלה היא היחידה בארץ שעוסקת בו.
הירשפרונג, להלן הגברת הראשונה של ענף "אוכף הצד" בישראל, מסרבת בתוקף לחשוף את גילה. היא נולדה באזור כפרי בדרום הולנד,
לאם מורה ואב פרופסור לכימיה.
חלום הסוס נבט אצלה כבר בגיל שמונה, עת החלה בשיעורי רכיבה בסמוך לביתה. "בהולנד ילדות הולכות לחוג רכיבה כמו שכאן הן הולכות לחוג בלט", היא מסבירה.
"התחלתי לרכוב, ומאז מה שרציתי זה פוני. במשך שנים ההורים דחו את בקשתי לסוס ובסוף דחפו אותי ללימודים. הם אמרו: 'הכל חוץ מסוסים'", היא מספרת.
אז הירשפרונג הלכה בתלם ולמדה ראיית חשבון ואחרי שמוחה התנוון מנוסחאות ארזה תרמיל גדול ויצאה לטייל ברחבי העולם.
גבריאלה הרישפרונג והסוסים (צילום: מור כוכבי)
ארבע שנים היא הייתה בדרכים, בין השאר באמריקה, במזרח הרחוק, באירופה ואפילו במדינות ערב כמו סוריה, מצרים וירדן.
"מעבר לכך שראיתי עולם ופגשתי הרבה מאוד אנשים, יצא לי למצוא דרכים שונות ומשונות להרוויח כסף", היא מספרת. "עבדתי כגיישה בטוקיו, שימשתי כניצבת בעשרות סרטים שאת רובם לא ראיתי".
"עבדתי גם בקייטנת סוסים בארה"ב וכרועת צאן בוואדי רם בירדן. על הדרך למדתי את הקוראן במצרים, גרתי בחושות בסיני והייתי במנזר שתקנים בסוריה, שזה היה דווקא ממש מדליק".
"בתאילנד קניתי המון תכשיטים כדי לעשות בזאר ביפן, ועשו פשיטה דווקא על המטוס שלי וניסו לקחת לי אותם". הירשפרונג אכן ראתה את העולם לאורכו ולרוחבו, גורמת לטרקים של התרמילאים הישראלים להיראות כמו קפיצה למכולת.
"לא היה שום סימן מקדים להתאהבות שלי בישראל", היא אומרת. "לא היה לי שום קשר משפחתי עם ישראל, לא דיברתי את השפה, ועד שפגשתי ישראלים, ידעתי על המדינה הזאת בערך מה שרוב הישראלים יודעים על אל סלבדור".
אבל אז מצאתי את הישראלים בטיולים ומשהו בהם משך אותי. היה לי ברור שזה עם אחר. ה'ביחד' הישראלי היה מאוד חדש לי, כי בהולנד הכל מאוד אינדיבידואלי, שקט ובודד".
באחת ההזדמנויות היא קפצה לבקר בארץ ומאז הבינה שכאן ביתה. "זה לא קשור לדת", היא אומרת. "זו פשוט תחושה".
גבריאלה שכרה דירה ברעננה, ואז, באחד מימי ההולדת שלה, היא החליטה לתת לעצמה את המתנה שתמיד רצתה - סוס שיהיה רק שלה.
כולם חשבו שהיא משוגעת אז מאז סוסה הראשון "קמרוט" הצטרפו חברים חדשים. בחווה גם פגשה את בעלה שהגיע כאורח לחווה ונשאר לתמיד. מאז היא גם מלמדת רכיבה.
הכתבה המלאה מתפרסמת במקומוני "ידיעות השרון"
