זוכרים את הקטע עם המולאטית ששירבבה לי שפתיים? נכון, הוא קרה רק בתוך הראש שלי, אבל תכפילו את זה ב-20 תוסיפו גורדי שחקים צבעוניים וכמה מיליוני סינים והנה לכם סצנה שדווקא קרתה באמת.
אין מה לעשות, חייבים להתוודות: יצאתי לא מזמן מטעם "ידיעות אחרונות" עם 20 המועמדות הסופיות בתחרות מלכת היופי
לטיול בהונג קונג. שליחות עיתונאית מהמורכבות שיש, אבל מישהו צריך לעשות את העבודה המלוכלכת.
טוב, אז אחרי תחקיר ארוך ויסודי, ואחרי שהתחרות כבר מאחורינו, אני כאן כדי להביא לכם כמה תובנות מרכזיות שנוגעות לחומרים המרכזיים מהם מורכבים חיינו: נשים יפות, חוצלארץ ומוסיקה מזרחית:
1. לכל הבנות (20 מלכות היופי בפוטנציה - אבל זה תופס גם בקניון הסמוך למקום מגוריכם) יש רפלקס מותנה: ברגע שמצלמים אותן הן מכופפות את הרגל כלפי חוץ ודוחפות את הכתף קדימה בפוזה כאילו-סקסית. זה לא. זו קלישאה שנובעת מאלפי שנות דפדוף במגזיני נשים ישנים שזרוקים בחדרי המתנה של רופאי שיניים.
2. תשכחו מכדורגלנים, הדבר הכי חם אצל מלכות יופי זה זמרים מזרחיים. אוטוטו מותג ה"כדורגלן והדוגמנית" יאופסן במוזיאון הארכיאולוגי וכל קובי פרץ, משה פרץ ואח של פרץ יתקשט עם בוגרת תחרות יופי. אפילו שיראל יתפוס לעצמו את נערת-עשרה של נס ציונה והסביבה.
3. כשאתה בחו"ל, יש רק דבר אחד מדכא יותר מלהיתקע בסיור של 3 שעות במוזיאון לאמנות עכשווית בעיירה קטנה וקפואה הסמוכה לשטוקהולם - להיתקע עם מלכות יופי במסע שופינג.
4. דיר באלאק, אל תשקול בכלל לענות על השאלה שזאת עם הקארה שואלת בפעם השלישית: "תגיד ת'אמת, על מי השמלה הזו יותר יפה, עליי או על שונית?".
5. ואם כבר ענית, אז סע אחי לגן החיות הקרוב ותכניס את הראש לפה של האריה. פחות מסוכן ואולי גם תעשה כמה לירות מהתיירים היפנים שיזרקו מטבעות.
6. עם כל הכבוד לריבוזום, המדען הראשון שיצליח לפצח את מקור האובססיה הנשית לתיקים יקבל פרס נובל. ואם זו תהיה מדענית, היא תקבל תיק של לואי ויטון.
7. לא יעזור כלום, כולן בטוחות שהכל מכור, שהתחרות סגורה מראש ועדיין 19 מתוך 20 המועמדות יסיימו את ערב ההכתרה עם דמעות. לא של אושר.
8. עדיין לא פגשתי גבר שהצליח לעמוד בפני אישה יפה שבוכה בשקט. מספרים שהיה אחד כזה איפשהו באזרבייג'אן, אבל הוא ענה על השאלה מסעיף 4, והאריה אכל לו את הראש.
מכבי נתניה עושה אותי מלנכולי. אולי זה דניאל יאמר שעזב אותנו ככה בשקט, חמק למסדרון צדדי בנתב"ג והשאיר אותנו לבד בחושך. אולי אלו המבטים המופתעים של פרנסמן ודגני אחרי עוד גול של האשדודים המרושעים. ואולי סתם כי אתה מסתכל קדימה ושוב מחכים שם שמות מדכדכים כמו בלדב-גניש-מוטל'ה.
מלנכוליה שכזו עושה לי חשק לכתוב שירה. מצטער, זה מבנה האישיות הרעוע שלי. אז מזגתי קצת עראק, וגנבתי את הרעיון (מה שהפלצנים קוראים לו הומאז') מהשיר המעולה ההוא של יהודה פוליקר. הנה גרסת הכדורגל שלי:
גם אני רוצה קבוצת כדורגל משלי.
גם אני רוצה לשבת במקום הכי טוב במגרש,
לרדת לדשא, לנפנף לאוהדים ולעשות פוזות עם הצעיף.
גם אני רוצה להיכנס לחדר הלבשה,
לחבק את השחקנים הכי תותחים בליגה ולהרגיש בעצמי תותח
גם אני רוצה שירימו אותי על הכתפיים
שעשרת אלפים איש ישירו לי 'תודה לך....'
ואני אשים על עצמי את הפרצוף הכי מצטנע שיש
אצמיד שתי ידיים יחד וארביץ קידה הודית
(למרות שהכי מזרח שהגעתי היה המסעדה ההודית של רינה פושקרנה)
גם אני רוצה להניף אגרוף בוטח אחרי ניצחון הירואי על עכו
גם אני רוצה לנבוח על שופט שלא ראה אופסייד
גם אני רוצה לעשות מבט חמור סבר אחרי הפסד
לראות איך כולם רוצים להוציא ממך כותרת, אבל אתה שותק,
רק המקורבים שלך לא סותמים ת'פה.
גם אני רוצה שישימו תמונות שלי בעיתון
גם אני רוצה להתקשר לעורך ולהגיד שישימו את אלה שבהן אני מגולח
גם אני רוצה שיזמינו אותי לאולפן טלוויזיה ושהמאפרת תתחנף אליי,
אבל המגיש הרבה יותר.
גם אני רוצה שיכתבו עליי ברכילות
שיצלמו פפארצי את הג'יפ החדש שקניתי
ומה אכפת אם זה רק בגלל שחניתי בחניית נכים
גם אני רוצה שעיתונאיות אינטרנט עם מיקרופון ארוך ומיני קצר יכרכרו סביבי
שעיתונאים בכירים ישאלו מי אני חושב מתאים לנבחרת
ואני רק אלחש באוזן ואוסיף "אוף דה רקוד, כן?!"
גם אני רוצה שראש העיר תתקשר אליי ותזמין אותי להרמת כוסית בחג
בואנ'ה, אוטוטו פסח. השנה יוצא מוקדם. אני חייב להתארגן על קבוצה
(או לפחות על משא ומתן מתקדם)
