"נשים פשוט שוכחות להיות נשים"

לא להאמין כמה אפשר ללמוד על המין האנושי מגובה 12 אלף רגל. לרוי ריטר, צנחן מקצועי ומדריך צניחה, יליד באר שבע, יצא מזה ספר מלא בתובנות על החיים, ובעיקר על ההבדלים בין גברים ונשים, ועל הבלבול שנוצר בעקבות טשטוש התפקידים המסורתיים.

בספר, שנמצא בשלבי כתיבה סופיים, ניתן למצוא גם סיפורים ששמע ריטר מהאנשים שהצניח. מיד לאחר סיום הכתיבה יפנה ריטר להגשמת החלום הבא: הקמת מרכז צניחה באילת.

מי כאן הגבר?

רוי ריטר (39), עוסק בצניחה וכמאמן מדריכי צניחה כבר מגיל 19. הוא מתחרה באליפויות עולם ונחשב לאחד הצנחנים המוערכים בעולם. 

בשנת 99' החליט לתרום מהיידע העצום שצבר ומניסיונו, ופתח צפונית לאילת מועדון צניחה שמשך תיירים רבים לאילת. בשנת 2002 פתח מועדון צניחה נוסף בשדה תימן, כיום השני בגודלו בישראל.

רוי ריטר - לא מאמין בפמניזם (צילום: יוסי דוס-סנטוס)

ריטר, גרוש ואב לשתי בנות, מאמין גדול בתקשורת בינאישית. כראוי לאדם שהצניח על ברכיו אלפי חובבי אקסטרים, למד לא מעט על הגזע האנושי מחניכיו שגילו לו כמה מהתובנות שלהם, כשהאדרנלין זרם בגופם כשהיו יחד איתו בגובה 12 אלף רגל במהירות 260 קמ"ש.

"עם השנים", אומר ריטר. "שמתי לב שקורה משהו מאוד מעניין. בתחילת הפעילות, בשנות ה־90', הייתי מצניח גברים, והנשים היו מלוות מהקרקע. אחוז הנשים הצונחות היה קטן ועמד על כ־20 אחוז. לקראת סוף שנות האלפיים שמתי לב שנשים התחילו להגיע בעצמן עם החברות שלהן ומשלמות על עצמן".

יוצאות לציד

מהנתונים האלה יצא ריטר למסקנות שכל אדם ממוצע המבלה לילה או שניים בבר השכונתי יכול להבין, "אם בעבר הגבר היה צייד וצד את הנשים, היום המצב התהפך והגברים הפכו להיות ניצודים והאשה הציידת. מאזן התפקידים בזוגיות השתנה, נשים יותר דומיננטיות ומתנהלות כמו גברים ולא משאירות לגברים את הבמה לתפקידים הגבריים".

ריטר, כמדריך צניחה, מודע להילה סביבו וסביב חבריו למקצוע הנתפסים כ"גברים נחשקים", וללא ספק נתקל לא מעט בשיטות ציד נשיות. אם בעבר אשה השליכה בטעות את צעיפה על הרצפה כשראתה גבר שמצא חן בעיניה, היום, אומר ריטר, זה הפך להיות ישיר הרבה יותר.

"מה שקורה הוא שהאשה עקפה את הגבר בתעוזה, או יותר נכון בזה שהיא פחות צריכה את הגבר. אבל יש בעיה של הפוך על הפוך. אשה צריכה גבר וגבר צריך אשה כי כל אשה רוצה להרגיש נסיכה. כל אשה רוצה עדיין להיות מחוזרת, לקבל טלפון או SMS ולשמוע מהגבר שהוא חושב עליה, אוהב אותה, לקבל פרחים במיוחד לעבודה מול החברות שלה".

אם תשאלו את ריטר, נשים פשוט שוכחות להיות נשים, והן מדברות בשפה אחרת מגברים, מה שיוצר בלבול ובעיות בתקשורת ובזוגיות.

הבולדוג הפך לפודל

ריטר אינו טוען לבלעדיות על הנושא. את "נשים מנגה וגברים ממאדים" הוא כנראה קרא ביסודיות, אך הוא מבהיר כי ראה את התיאוריות בפועל. "אני רואה הרבה פעמים שדווקא האשה היא זאת שעולה לצנוח והגבר נשאר למטה לצלם".

האשה, לדבריו, דוהרת קדימה בחיים שלה. היא כבר לא מבקשת מהגבר שלה לקנות לה שמלות אלא תופסת את כרטיס האשראי שלה ו"חונקת" אותו בקניון. לכל היותר, סוחבת את הגבר לשופינג שיעזור לה לבחור, "אבל תכל'ס הוא הפודל שלה שיראה ויחמיא, ולא מבין מה הוא צריך לעשות".

אז זה טוב או לא טוב?

"לא טוב, כי הבאלנס השתנה. גבר לא יכול לתת לאשה להרגיש כמו נסיכה כשהוא לא דואג ומפנק אותה. אשה במהותה רוצה שהגבר ידאג לה".

מבחינתו של ריטר הוא היה שומר על התפקיד המגדרי המסורתי ולא חושש לומר ש"כשאני מגיע הביתה אחרי יום עבודה, מה שחשוב לי זה שיהיה לי אוכל חם, מקום חם לחזור אליו ושהאשה תטפל בי בשביל שאני אטפל בה בחזרה".

ילדות מהסרטים

ריטר נולד בבאר שבע וגדל שלוש שנים בקפריסין בעקבות שירותו של האב כטייס בחיל האוויר הבריטי. משם ועד גיל 13 היה בטנזיה במזרח אפריקה. "זה היה כמו בסרטים. בתים גדולים ומשרתים, היה לנו גנן ושומר ואחותי גדלה עם מטפלת".

את החזרה לארץ בגיל 13 הוא מגדיר כהלם תרבות. אולי זאת הסיבה שלא הצליח לסיים את לימודיו התיכוניים, ובגיל 16 כבר עבד באופן עצמאי. היום הוא מצר על כך ויודע שבשלב מסוים הוא רוצה לעבוד בהתנדבות מול נוער. 

אביו, משה ריטר, שנפטר לפני כתשעה חודשים, היה הרפתקן לא קטן. עם שחרורו מהצבא בנה סירה קטנה איתה הפליג מאיטליה לפלורידה שבארצות הברית במשך חודש וחצי, בתקופה בה לא היו מכשירי קשר, שלא לדבר על GPS.

כשהיה בן 26 (בשנת 1997) החליטו האב והבן לקנות מטוס ססנה, בגודל של מנוע אחד, וטסו במשך 17 שעות עד לאיי האזורס ומשם עוד 17 שעות לספרד. משם המשיכו לאיטליה ולאילת. החוויה המסוכנת הזאת, שבסופה יכלו למצוא עצמם נטושים בלב ים, כנראה לא הספיקה להם. מאוחר יותר רכשו מטוס ססנה נוסף וטיילו איתו שוב.

אתה מתגעגע לאבא שלך?

"אני מאוד מתגעגע אליו, הוא היה הרפתקן. באפריקה הוא היה טייס, ב־86' אני זוכר שהפלגנו ביחד בספינה מהולנד לאילת דרך תעלת סואץ. אבא היה מסוג

האנשים שהיינו מדברים על רעיון והוא היה אומר 'יאללה בא נעשה את זה, בוא נראה איך אנחנו עושים את זה'".

בין הצנחניות שחלקו איתו את אותו מצנח, היו כאלה שאמרו לו שצניחה יותר טובה מסקס. "והיתה לי אמריקאית שאמרה לי שזה הדבר הכי טוב שהיא עשתה עם בגדים", הוא מספר.

מה עם הצעות נישואין באוויר?

"יש מלא הצעות נישואין. אני באופן אישי ראיתי איזה 300 הצעות. כל סופשבוע יש איזה אחת או שתיים".

והיא מצליחה להגיב?

"בדרך כלל הגבר נשאר לחכות על הקרקע עד שהאשה צונחת ונוחתת והוא על הברכיים עם הטבעת. היה לי מקרה שהגבר חיכה לה על הקרקע עם שלט 'התינשאי לי' והיא אמרה לי: 'וואו מה זה לא מתאים לי', ואני אמרתי לה שתגיד לו כן ואחרי זה תחזור בה".

אז מה קרה בסוף?

"היא אמרה לו 'לא' מול כולם ואני ממש ריחמתי עליו. אבל זאת היתה הפעם היחידה, הן תמיד אומרות כן".

אין כמו בבית

אחרי שראה עולם, חי מעט במרכז ועובד בסופי שבוע בבאר שבע, הוא אומר באופן נחרץ: "אין כמו אילת. יצא לי להיות בכל העולם, חוץ מדרום אמריקה. צנחתי שלושה חודשים בהוואי מעל כרישים ולווייתנים ואני יכול להגיד לכל אילתי שחושב שהדשא של השכן ירוק יותר שאין כמו אילת".

היום, במקביל לכתיבת הספר שנמצאת בשלבים סופיים, פועל ריטר לטובת הקמת אטרקציה תיירותית: מרכז צניחות טנדם באילת וצניחות היכרות עם מדריך, מצנח וריתמה.

• הכתבה המלאה מתפרסמת בסוף השבוע בעיתונים "ידיעות הנגב" ו"ידיעות אילת"