השבת שלי כבר לא שלי. היא של אלוהים ושל הרבנים שביארו לי מה זה אומר לשמור עליה. לא לעשות את זה ולא את ההוא. יש חדר אחד בבית שהפקרתי לצורכי הפקרות. בו אני מרשה לעצמי (לא ליד הילדים או הבעל) לחטוא בסריגה, בכתיבה ואפילו, ירחם השם, בהצתת סיגריה. אין טלפונים, אין טלוויזיה, שקט מצרים. יוצא שאני קצת מחפפת, אבל זה שומר לי על השפיות.
כשמזמינים אותנו לשבת בבית דתי למהדרין, אני נכנסת לחרדות. מה יהיה אם אני אפשל גם שם? לא נעים, שלא לדבר על כך שזה לא מאיר את בעלי באור חיובי במיוחד.
אחרי השבת הראשונה שבילינו בבית חרדי, בכיתי כל הדרך הביתה. לא משנה כמה ניסו להנעים לנו את חדוות השבת ולהראות לנו מהו עונג שבת, אני הרגשתי רק עונש שבת. אסור, אסור ועוד אסור.
בתקופה ההיא עוד לא היו לנו ילדים, אז חלק גדול מהבעיות הפוטנציאליות שלי עוד לא היו קיימות. זה לא מנע ממני למצוא בעיות אחרות, פחות מהותיות. נתחיל בהופעה. לא הצלחתי למצוא בגדים שייחשבו לא חריגים בנוף המקומי. החצאית הטובה ביותר שלי התפארה באפליקציות של כפות ידיים באזורים המוצנעים, דבר שגרר לא מעט מבטים מזועזעים. גם עומק המחשוף היה בעייתי. היה חם, לא רציתי ללבוש גולף ואין לי חולצות שנגמרות בקו עצם הבריח. מספיק כמה סנטימטרים בודדים מטה והמבט המזועזע נע מהחצאית כלפי מעלה.
ושאלת השאלות - כיסוי הראש. בעניין זה יש אסכולות שונות. מצד אחד, אין דבר שיותר אומר דוסית מפאה. מצד שני, הרבה רבנים גורסים את ההפך -
זה לא נראה כמו כיסוי ראש אלא כמו שיער, אז מה עשית בזה. כבר קבענו שמטפחות מתאימות לי, ואין לי שום כוונה לקנות פאה, אלא אם היא עשויה ניילון ועולה מקסימום 50 שקל, שתשמש אותי לפורים בלבד. אז הלכתי על מטפחת. לפי הקשירה הקלוקלת רק חיזקתי את ההשערות של כולם שדוסית אמיתית אני לא, שלא לדבר על מספר הפעמים שסימנו לי בעדינות שחצי מהשיער פורץ את הגבולות. מה לעשות, קוללתי בתלתלים בלתי אפשריים לאילוף שלא נועדו להסתרה.
היה כל כך מתיש לעמוד על המשמר בכל שנייה נתונה. לזכור לא לבקש קפה אחרי ארוחה בשרית, לקום לנטילת ידיים לפני הארוחה, לומר את הברכות שאחרי הארוחה, לנשק את המזוזה בכניסה וביציאה, ועוד שלל ריטואלים הנעשים בלי לתת עליהם את הדעת, ואני בדיוק ההפך.
בתום אותה שבת, כאמור, פרצתי בבכי תמרורים. בעלי היקר נבהל ולא הבין מה קרה לי. הוא היה בטוח שבגלל השבת תמו יחסינו. ניסיתי להסביר לו שדווקא ההפך הוא הנכון, הבכי בא בגללי ולא בגללו. כיוון שאני יודעת כמה חשובה לו השבת וכמה הוא חשוב לי, השבת אמורה להיות חשובה לי. אלא שבמהלך אותה שבת גיליתי שהיא גורם מפריע ולא גורם מקרב. השיחה שלנו (בינות ההתייפחויות שלי) בנסיעה הביתה באותו מוצ"ש גרמה לי רק לאהוב את בעלי היקר יותר - הוא כל כך הבין את המצוקה שלי ואת השינוי הדרסטי ששמירת השבת דורשת ממני, שבסופו של דבר קיבלתי את הגושפנקא לחטוא בסתר בבית.
בדיעבד, זה רק גרם לי לרצות לחטוא פחות ולשמור על השבת יותר. בלי הלחץ וההכרח, פתאום הילדים שומעים אותי היום שרה להם בלחש לפני השינה את 'מלאכי השלום' בזמן שאבא שלהם בבית הכנסת, והגדול אפילו מביט בי בהערצה בזמן הדלקת הנרות.
אני מודה לאל יום יום על בעל כמו שלי. בקרוב אצלכן!
