הצילומים של הטילים, הטנקים השועטים והחיילים הצועדים הפכו את האיום האיראני למשהו מוכר בכל בית ישראלי. אבל עבור יעקב שהרן מקרית שמונה, זה הרבה יותר מכך. הצבא האיראני הוא חלק מסיפור חייו. כיום הוא חי עם אמו בדירה קטנה ברחוב הבבא סאלי, ומשם הוא מנסה לתבוע פיצויים על הקשיים והסבל שהיו מנת חלקו, בעת ששירת בצבא האיראני במלחמה הארוכה והעקובה מדם כנגד עיראק.
יעקב שהרן נולד למשפחה יהודית בטהרן ב-1960. בשנת 1977 בעקבות תאונת דרכים קשה בה נהרג אביו ואמו נפצעה קשה הגיע שהרן עד חרפת רעב. מישהו הציע לו להתגייס לצבא האיראני, שם יוכל לפחות לזכות לקורת גג, אוכל ולבוש. הוא התגייס ושובץ לחיל ההנדסה. חצי שנה לאחר מכן פרצה מלחמה מול עיראק, והוא נשלח לחזית.
יחידתו של שהרן נשלחה לאזור הקרבות בדרום איראן סמוך לעיר אבדן. הצבא האיראני סבל מבעיות קשות של ציוד מיושן ותחזוקה לקויה. מה שהיה בשפע זה חיילים ששימשו כבשר תותחים. "היו שם ילדים בני 13-14 שגייסו אותם", נזכר שהרן, "הם מתו כמו זבובים. גם היחידה שלי סבלה מאבידות כבדות, והרבה חברים שהיו לי נהרגו".
בשעה שעסק שהרן עם יחידתו בפירוק מוקשים, הם ספגו הפגזה מצד העיראקים. אחת הפצצות התפוצצה בסמוך אליו. שהרן לא נפגע פיזית, אך נכנס להלם. "איבדתי את חוש הכיוון", הוא משחזר. "לא ידעתי מה קורה איתי. פינו אותי לבית חולים שדה ונתנו לי תרופות הרגעה, אבל לא יכולתי יותר, ואחרי כמה זמן ברחתי הביתה".
כעבור שבוע וחצי נקשו על הדלת השוטרים הצבאיים, והחזירו אותו לצבא. שהרן החליט לברוח שוב. שוב הגיעה אליו המשטרה הצבאית, והפעם הוא נשלח לכלא לשלושה חודשים.
שהרן הוחזר לחזית, וחיפש שוב דרך לברוח, אלא שהפעם הוא גנב את תיקו האישי, שרף אותו ונמלטתי מהבסיס.
אמו בלה, שהשתחררה כבר מבית החולים, שילמה למבריחים ולאנשים שסייעו לו להגיע אל הגבול עם פקיסטן. ברכב ועל גבי גמל הוא חצה
את הגבול והגיע לעיר קרצ'י. שם סייעו לו יהודים מהקהילה המקומית לעלות לטיסה לאתונה, ובסופו של דבר לישראל. כעבור שנה הצליחה אמו בלה להשיג אישור לבקר בטורקיה. מטורקיה היא המשיכה לארץ, והתאחדה עם בנה יעקב.
שהרן ואמו חיים בדירה קטנה של עמידר בקרית שמונה, ומתקיימים מקצבת ביטוח לאומי. הטלוויזיה מכוונת לתחנות בשפה הפרסית. בתקופה האחרונה פועל שהרן להשיג פיצוי כלשהו עבור כל הסבל שהוא עבר. "אני הייתי פליט, שביקש מקלט מדיני", מסביר שהרן. "אנשי האו"ם רשמו אותי אצלם, כשנמלטתי מאיראן. כשהייתי במלחמה לא שילמו לנו משכורות, לכן הצבא האיראני חייב לי כסף. הם גם לא נתנו לי שום פיצוי על הפציעה. אני סובל עד היום מהלם קרב. בלילה יש לי סיוטים. אני נזכר במראות הקשים מהמלחמה, החברים שנהרגו, הגופות המרוטשות. זה לא מרפה ממני. אני יודע שזה כמעט בלתי אפשרי אבל אני עדיין לא התייאשתי".
תגובת דובר האו"ם בירושלים: "מכיוון שמדובר באדם שעזב את איראן כפליט, עליו לפנות לסוכנות הסיוע לפליטים של האו"ם (UNHCR) במשרדיה בתל אביב, ולהציג בפניהם את המקרה שלו".
| פרסום ראשון: | 11.03.10, 15:32 |
