1. קודם כול אפשר רק להתברך: זו השנה השלישית ברציפות שסרט ישראלי מגיע עד למועמדות לאוסקר,
ואפילו מעורר דיון ציבורי ועקרוני בסוגיות בוערות: בעקבות "בופור" של יוסף סידר התלקח כזכור דיון ער בשאלת שירותם של שחקניו בצבא; "ואלס עם באשיר" חידש את הוויכוח הישן־נושן בקשר למלחמת לבנון הראשונה והלהיט את הוויכוח על אודות השנייה. עכשיו בא "עג'מי" ומעלה את השאלה: את מי בעצם הוא מייצג, רק את תושבי שכונת עג'מי ביפו? את כלל ערביי ישראל? או אולי את ישראל "הרשמית" שמימנה אותו באמצעות קרנותיה?
2. עבור שרת התרבות והספורט, לימור לבנת, השאלה הזו אינה מסובכת: מדינת ישראל השקיעה שני מיליון שקל בסרט — ולכן הוא מייצג אותה. מבחינתה לא משנה כלל שהבמאי סכנדר קובטי הצהיר — ביושר רב — שכערבי הוא אינו יכול לייצג מדינה שאינה מייצגת אותו. וקשה להאשים אותו, אם רק זוכרים למשל שבהמנון הלאומי "שלנו" מופיעה השורה "נפש יהודי הומייה". ומה עושה נפש ערבי? בוכייה?
אבל לשרה לבנת כל דקדוקי העניות הללו אינם מעלים או מורידים דבר. היא שילמה, ולכן הסרט שלה. מצד שני, אם הסרט אכן מייצג את ישראל — הרי שהיא מחויבת להתמודד עם התמונה הקשה העולה ממנו: הזנחה של מיעוט, אלימות כלפיו, כליאתו בגטו הנמצא בשולי העיר הגדולה, וכו'. כאן כבר דרושה החלטה: האם ייתכן שהסרט מייצג את ישראל רק מבחינה פורמלית אבל אינו מייצג אותה מבחינת תכניו?
לבנת אמרה בין השאר שבלי מדינת ישראל סכנדר קובטי לא היה צועד על השטיח האדום. זה אולי נכון, אבל השרה שכחה שגם ההפך נכון: בלי יוצרים כמו קובטי מדינת ישראל לא הייתה צועדת על השטיח האדום. זה מזכיר את הסיפור על ההוא שטען פעם שכל משורר חייב להיות טיפש. השיב לו על כך המשורר סמואל טיילור קולרידג' במכתם המחורז הנודע: "גם אם נקבל טענתך/ שכל משורר — טיפש הוא/ הרי ממך עצמך עולה ומתברר/ שלא כל טיפש הוא משורר".
אנשי עג'מי באוסקר. צילום: רויטרס
3. יש כנראה צורך לחזור ולומר את המובן מאליו: סרטים מייצגים רק את יוצריהם: את היופי, או הכיעור, החבויים בנשמותיהם, את חזונם האמנותי הפוליטי/מדיני/חברתי ואת טעמיהם, אמונותיהם והשקפותיהם. המדינה — גם כאשר היא מממנת את הסרט באופן חלקי, או מלא — היא לכל היותר כלי, צינור שקוף וחסר כל משמעות להעברת הכסף. בדיוק כמו שהיא צריכה להיות, אגב, גם בשאר הנקודות שבהן היא משיקה לאזרחיה.
בכל העולם זה מובן מאליו. בישראל, מדינה המתערבת עדיין באופן גס בסוגיות הפרטיות והאינטימיות ביותר של חיי נתיניה (נישואים, גירושים, מוות), עדיין מדובר בחזון שיש להיאבק על הגשמתו.
4. ניקח לדוגמה את "ממזרים חסרי כבוד". האם סרטו של טרנטינו מייצג במשהו את עמדת ארצות הברית כלפי השואה, כלפי מלחמת העולם השנייה, או כלפי גרמניה? והרי אילו היו שואלים את טרנטינו אם סרטו מייצג את ארצו, הוא בטח היה מתפוצץ מצחוק. ארצו? מה זה בכלל?
האם "נביא" של ז'אק אודיאר (שגם הוא מומן חלקית מכספי ציבור) מייצג את עמדת צרפת או ארמון האליזה כלפי המיעוט המוסלמי או הקורסיקאי בצרפת? בוודאי שלא. האמנות פועלת במציאות נפרדת, נבדלת, בלתי תלויה. ברגע שפוליטיקאי כזה או אחר מזהם אותה באג'נדה שלו מוטב לוותר עליה, וגם על הכסף שבא איתה.
5. צריך כנראה גם להזכיר לשרה לבנת שהכסף שניתן ל"עג'מי" אולי נלקח בעקיפין מתקציב משרדה, אבל אינו נחשב בשום צורה לכסף "שלה". זהו כספם של משלמי המיסים, שרבים מהם מן הסתם הם גם ערבים ישראלים, שהאתוס הציוני של מדינת ישראל דוחק אותם לעמדה בלתי אפשרית וכמעט כופה עליהם עמדה בלתי מזדהה, ואפילו חתרנית או עוינת כלפיה.
6. כל סרט הוא גם סרט דוקומנטרי. גם "אווטאר" — שהוא כנראה המוצר המסונתז והממוחשב ביותר בתולדות הקולנוע — הוא דוקומנטרי מפני שהוא מעיד טוב יותר מאלף עדים על התרבות שיצרה אותו מצד אחד וצורכת אותו מצד שני. ששת האוסקרים שקיבל "מטען הכאב" אינם מעידים בהכרח שהוא סרט טוב יותר מ"אווטאר". הוא לא. הוא פחות טוב. אבל חברי האקדמיה הוקסמו מהעובדה שהוא עוסק במלחמה בעיראק, שהיא מעין טראומה לאומית מודחקת שבקושי זכתה עד כה לביטוי בקולנוע האמריקאי. בהקשר הזה "אווטאר" נתפס כמוצר שפע אסקפיסטי מובהק — סרט שמנת — כאילו אין לו שום ערך מוסף תרבותי. ולכן בין השאר הוא נדחק לשוליים.
7. זו כמובן טעות אופטית. גם "אווטאר" הוא סרט פוליטי מאוד, בהיותו הראשון בתולדות הקולנוע שגיבורו בוחר לא רק לערוק מצבאו ומארצו — אלא מעדיף להפוך ליצור כחול עם זנב ולעזוב את המין האנושי כולו — מפני שהוא חש גועל ודחייה מפשעיו. המהלך הזה נעשה מעניין במיוחד, אם זוכרים שג'יימס קמרון הוא במאי מיינסטרים מובהק, שלא יניח לשום אמירה פוליטית או חברתית חדה מדי לסכן את מכירתו של כרטיס אחד. הוא העריך שמסר שכזה יעבור בלי לעורר הדים, והוא צדק גם בזה.
8. בכלל, הזכיות השנה רק הדגישו את העובדה שגם פרסי האוסקר אינם ניתנים בסופו של דבר כביטוי ישיר של הערכה אמנותית טהורה, אלא מהווים כנראה מעין סינתזה מפא"יניקית של שיקולים זרים: כך למשל קתרין ביגלו אולי עשתה היסטוריה מבורכת בכך שהפכה לאישה הראשונה שזכתה בפרס הבימוי — אבל היא בשום פנים ואופן לא במאית טובה יותר מבעלה לשעבר ג'יימס קמרון.
מפלצת הקרח הידועה גם כסנדרה בולוק לא עשתה תפקיד טוב יותר ב"הזדמנות שנייה" ממריל סטריפ ב"ג'ולי וג'וליה"; ג'ף ברידג'ס לא עשה תפקיד טוב יותר ב"לב משוגע" מאשר מורגן פרימן ב"אינוויקטוס"; התסריט של "מטען הכאב" הרבה פחות מקורי ומעניין מזה של "ממזרים חסרי כבוד"; ואפילו "הסוד שבעיניים" הארגנטיני, שזכה בקטגוריית הסרט הזר, אינו סרט טוב יותר מ"סרט לבן", מ"נביא" או מ"עג'מי".
אז למה דווקא הם קיבלו את הפרס. מי יודע?
