הכול התחיל כשהתקלקלה לי המדפסת. שטות קטנה שסחפה אותי אל מסע שבכלל לא תכננתי. מסע אל עומק הנשמה.
יודע כל זאטוט שמדפסות לא מתקנים, כי מדפסת חדשה עולה פחות מדיו. "אם כבר את קונה מדפסת", הסביר לי המוכר שנולד בדור שבדמו זורם הדיגיטלי והאלקטרוני, "אז עדיף לך כבר לקנות משהו משולב". הוא הסביר שתמורת תוספת של 1.99 שקל אקבל מדפסת שהיא גם פקס, מכונת קפה, לוויין חללי וסורק.
ומאז לא יצאתי מחדר העבודה שלי.
והכול בגלל התוספת הקטנה. הסורק.
כבר שנים אני אומרת לעצמי שצריך לסרוק את התמונות הישנות שזרוקות בקופסה המאובקת ובאלבומים המתפוררים אצל ההורים בבית. ובשבת, אחרי שאכלנו, ניגשתי למדף ההוא ושלפתי את הקופסה ואת האלבומים.
ונשאבתי.
ומאז אני שם. בעבר. סורקת ונזכרת.
אין לי זיכרון טוב. או שלפחות זה התירוץ שבו השתמשתי כדי להסביר לעצמי (ולסובביי) את הסיבה שאני מצלמת את המשפחה באופן כמעט אובססיבי (המילה "כמעט" אולי מיותרת במשפט הזה). יש לי עשרות קרטונים של נגטיבים שבהם תיעדתי את חיי, ומאז שקניתי מצלמה דיגיטלית, יש לי גם ספרייה ענקית של דיסקים שעליהם צרובים אין ספור רגעים. הדלקות נרות חנוכה, טקסי ט"ו בשבט, ימי הולדת, הילדים קטנים וגדולים, לפני תספורת ואחרי.
אבל את התמונות שיש באלבומים ההם, ובקופסה ההיא, לא ראיתי עשרות שנים.
והתמונות האלה החזירו אותי לרגעים שבכלל לא ידעתי שאני זוכרת אותם.
ליהיא מן, בת 5
אני מתבוננת בתמונה שבה אני בת שבע, עם המשפחה על החוף בימית, שאליו היינו נוסעים בשבתות, ופתאום הכול חוזר לחיים. כל התחושות. החום הכבד ברגע הזה שבו היינו חוזרים אל האוטו שעמד כל היום בשמש, ופותחים את הדלתות, ומחכים קצת, כי אי אפשר להיכנס אל הכבשן הזה, וכי עוד לא היה דבר כזה מזגן באוטו, ואיך אבא היה פורש מגבות רטובות על המושבים, כדי להאיץ את צינון האוויר.
הנה אני ואחי יחד עם אמא, מקשטים את הבית לקראת התחרות של יום העצמאות שבה נתנו פרס (תלושים לקניית ספרים) לבית המקושט הכי יפה בערד. ונזכרתי שזכינו במקום השני, וכמה התאכזבתי. ואמא אמרה שבשנה הבאה נתאמץ יותר ונזכה, ובשנה הבאה כבר לא גרנו בערד.
והנה אני בת שנה, על הכתפיים של אבא. ואת זה אני כמובן לא זוכרת, ובטח שלא זוכרת אותו כזה צעיר, ממש ילד בעצמו. והנה אמא, ביומולדת חמש שלי בגן, עם מיני קצרצר ורגליים אינסופיות, שבכלל לא זכרתי שהיו לה.
והנה תמונה של סבא מהטיול שהוא לקח אותי ואת אחי לסיני. כשסיני הייתה שלנו. וחשבתי על האומץ שלו. לקחת שני ילדים קטנים ולהסתובב איתם במדבר האינסופי. ונזכרתי שהוא לקח אותנו לראות את סנטה קתרינה, אפילו שלא הייתה תמונה של זה. ונזכרתי בו, והתגעגעתי אליו נורא. ופתאום הבנתי כמה הוא היה צעיר כשהוא נלקח מאיתנו. הרבה יותר צעיר ממה שאבא שלי היום.
וכבר שבוע שאני שם. רואה איך אני ואח שלי היינו יחד כל הזמן, וכמה גדולה הייתי כשאחותי נולדה.
וחשבתי על המנגנון המוזר הזה, שנקרא זיכרון.
מנגנון שמוחק רגעים ומשאיר אחרים, לא תמיד בסדר החשיבות שלהם.
והבנתי גם למה אני מתעקשת לגרד את הילדים מהמיטות בשבת ולצאת איתם החוצה (למרות מחאותיהם ורצונם לרבוץ מול המסך), כי הדברים האלה בסוף נצרבים. נצרבים איכשהו בדנ"א.
וראיתי את התמונות מעוד אחת מאותן שבתות שבהן בית הוריי היה מלא באורחים, ואני הסתובבתי לכולם בין הרגליים, והבנתי למה אני כל כך אוהבת לארח.
וראיתי תמונות של אבא שלי עם החברים הלוחמים במלחמת יום כיפור, מלאים אבק ומנסים לחייך למצלמה, והבנתי למה תמיד כשמדברים על פוליטיקה ועל המדינה, הוא לוקח את זה באופן כל כך אישי. ולא זכרתי שהוא לא היה בבית חצי שנה, אבל היה נדמה לי שראיתי את הגעגוע שלו אלינו בעיניים העייפות שלו, ונדמה לי שזה גרם לי להבין למה הוא אבא כזה חם ואוהב, ולמה הוא סבא שעוד אף פעם לא אמר לנכדיו "לא".
וסרקתי עוד תמונה, ועוד אחת, והבנתי המון דברים על המשפחה שלי. ועליי.
נכון שלא זכרתי את כל הרגעים האלה, אבל גם אם אני לא זוכרת אותם, הם אני. הם הפכו אותי להיות מי שאני, ואיזו אמא אני, ואיזה סבא וסבתא ההורים שלי. הם צרובים בתוכי.
ועכשיו הם צרובים גם בזיכרון של המחשב. לעולמים.
- תמיד נראה לנו שהאחרים מצטלמים נהדר, ורק אנחנו לא.
- כי אף אחד לא אוהב את עצמו בתמונות (ובעיקר אף אחת).
- בגלל זה לא כדאי לשלוח לאנשים תמונות של עצמם.
- בייחוד לא לנשים מעל גיל 21.
- זה רק מבאס אותן. אז תוותרו.
