השיבה הביתה: אמיר בלחסן חוזר
הביתה. לפני חצי שנה הוא נפגע בתאונת דרכים ומאז מצבו מוגדר כצמח. כשבית החולים בישר להורים שאין להם יותר מה לעשות, הם החליטו לטפל בו בעצמם והוא יגיע לבית חדש אליו עברה המשפחה במיוחד לקראת בואו בשוהם, עיר מגוריו.
סיפורו של אמיר הוא אחד מני רבים, שמוכרים לנו כמספרים סטטיסטיים בתוך הנתונים היבשים של תאונות הדרכים. ובכל זאת, התקווה היא שמי שנחשף לסיפורו, ייזהר כפליים כשיאחז הגה בידיו.
"חודשיים וחצי אחרי התאונה באו אלינו מטיפול נמרץ, ואמרו לנו 'תשמעו אין לכם מקום להיות פה. אין לכם מקום פה יותר. אמיר לא נמצא בסכנת חיים
ואתם צריכים לעבור למקום אחר'", מספרת מוניקה.. "הציעו לנו לעבור למוסד שתומך במצבים שמוגדרים 'סיעודי מורכב'. הלכתי לראות מקום כזה בתל אביב היה לי מאוד קשה לראות מה שקורה שם.
"שלושה ימים לקח לי להתאושש מהמראות הקשים. שלושה ימים לא יכולתי לדבר על זה בכלל. ואז החלטתי שאמיר לא עובר לשם. אם זה תלוי בי, אמיר לא יהיה במקום כזה. ילד זה לא משהו שאפשר להשאיר ולבוא פעמיים לביקור. גם אם הוא לא יודע ומבין כל מה שקורה. אמיר מאוד מרגיש מה קורה סביבו. אולי הוא לא יודע אבל הוא מאוד מרגיש. הודעתי להם שהחלטתי לקחת את אמיר הביתה".
אמיר בלחסן לפני שנפגע בתאונה הקשה. החברים התגייסו לסייע
את פוחדת מהרגע שיגיע הביתה?
"אני לא פוחדת. אני חושבת שיהיה לנו ממש טוב. ענבל, הבת הגדולה בת השש עשרה, כבר חצי שנה חיה בתחושה שאין לה בית. היא גרה עם הסבתא בבית הקודם. גם היא תגיע הביתה סוף סוף ביום ראשון. ואנחנו נתחיל לחיות חיים חדשים במקום חדש".
ההחלטה להביא את אמיר הביתה דרשה היערכות מיוחדת, של ציוד רפואי, מעבר דירה ושיפוצה. "שבועיים לפני התאונה
עברנו לדירה חדשה. היה ברור שאי אפשר לחזור אליה כי היא קטנה מדי לציוד הרב שהוא יזדקק לו. אי אפשר היה להכניס את כיסא הגלגלים למעלית וגם המקלחת לא התאימה. השקענו בדירה כל כך הרבה ונהנינו ממנה רק שבועיים.
"לא חזרתי לשם אף פעם אחרי התאונה. ישנו בבית החולים ליד אמיר, ותוך כדי האישפוז התחלתי לחפש דירות להשכרה. בעל הבית של המקום ששכרנו עכשיו לא נשאר אדיש לסיפור שלנו והוא הסכים לבוא לקראתנו עם לא מעט שינויים שעשינו בבית".
מה שיניתם בבית?
"הבית שופץ, דלת הכניסה לחדר הורחבה, נבנו שירותים רחבים המאפשרים מקלחת בשכיבה, וציוד רפואי לצד מתנות מחברים לכיתה החל למלא את החדר".
עלות הציוד שהוזמן לצורך הטיפול באמיר- הכולל בין השאר מיטה רפואית, אלונקת רחצה, כיסא גלגלים ומזרן עוברת את ה-100 אלף שקל. למרות שהוגשה בקשה לחברת הביטוח של הרכב הפוגע לתשלום דחוף, עדיין לא קיבלה המשפחה כל סיוע.
"חצי שנה אחרי ועד היום אף אחד לא נתן אפילו שקל אחד. כל כך הרבה שעות עבודה שהפסדנו, כל כך הרבה הוצאות שקשורות לכל המצב הזה. העו"ד שלנו פנה בבקשה לתשלום דחוף וכשלא הייתה תגובה מצידה של חברת הביטוח, הפנייה עברה לבית המשפט. זה מאוד קשה. אנחנו מתחילים להרגיש את אובדן ההכנסות".
החברים של המשפחה שהבינו שהמצב הכלכלי מסתבך, החליטו לארגן אירוע התרמה על מנת לסייע ברכישת הציוד הרפואי הנדרש לאמיר. ביום שלישי האחרון התקיים ערב במרכז לאמנויות הבמה בשוהם, עם שלומי שבת, אביהו שבת ושלומי עמיאל ומופע סטנדאפ של בני ברוכים בשיתוף עמותת "יד שוהם". כל הכרטיסים נמכרו מראש. יוסי ומוניקה הגיעו לערב הזה כאורחים. בערב המרגש הזה הצליחו לגייס כסף עבור אמיר.
גם החברים של אמיר, ילדי כיתה ז', התגייסו למענו: הם כתבו שיר לכבודו, גייסו כספים במכירת שתילים, וסייעו במכירת כרטיסים לאירוע.
"הייתי בכיתה של אמיר וזה היה מאוד מרגש", מספרת מוניקה. "חלק מהחברים היו בבית החולים. נכנסו, ליטפו, דיברו ונישקו את אמיר. הם כל הזמן כותבים לו בפייסבוק וכל הזמן מדברים עליו. אני מאוד מקווה שגם לבית הם יגיעו בהמוניהם וישגעו אותו עד שהוא יקום".
את חושבת שהוא ירגיש כשהם באים?
"אני יודעת שהוא מרגיש. כשאנחנו נוגעים בו הוא זז, מזיז רגליים וידיים, נושם אחרת, מעלה דופק, רואים את זה במוניטור. אני יודעת שהוא שומע. אני כל הזמן מדברת איתו. אנחנו משמיעים לו מוזיקה, שמים לו טלוויזיה. כל מה שבאופן עקרוני אמיר מכיר ואוהב יכול להיות שזה יעזור. אי אפשר לדעת מה בדיוק יעזור, אבל צריך לגרות אותו ולא להפסיק. תוכניות טלוויזיה, מוסיקה, רעש, ריחות וחברים. כל מה שאמיר אוהב. לא להפסיק לנסות".
כשאמיר עוד היה בטיפול נמרץ הגיעה אימא שבנה נפגע בתאונת דרכים לבקר את מוניקה."הגיעה אלי אימא של ילד שנפגע לפני כמה שנים בתאונת דרכים וסיפרה לי שהיום מתקשרים מבית הספר להגיד לה שהבן שלה מפריע. וזה ילד שלא נתנו לו סיכוי בכלל לעשות כלום. היא אמרה לי 'אני מוכנה שכל המורים, אחד אחד, יתקשרו ויגידו שהילד שלי מפריע. אין לי שום בעיה עם זה'".
מאז התאונה, ובמיוחד אחרי פרסום האירוע, בני המשפחה מוצפים בפניות של אנשים המציעים לעזור. "אנשים פשוט מתקשרים ומציעים עזרה", אומרת מוניקה "החל מניקיון הבית ועד כסף, בכל דבר. חברים משוהם באו וסידרו את החשמל בבית. מישהי מכפר סבא הציעה לנו מזרן רפואי, ואישה מאשקלון פשוט התקשרה לעודד ולתמוך בהחלטה להביא את אמיר הביתה. הייתה גם מישהי שבאה עם ספר תורה מיוחד והשאירה לנו אותו לחודשיים שאמיר יחבק אותו. נתקלנו בכל מיני סיפורים קטנים שמחזקים אותנו.
"אמרתי לחברה השבוע שאני לא יודעת מה לעשות עם כל הנתינה הזאת, אני לא יודעת מה להגיד, איך להחזיר. זה מאוד עוצמתי. כל כך הרבה אנשים שרוצים לעזור. הלוואי ואני אוכל קצת להחזיר חזרה".
למרות שמאז התאונה מוניקה לא שומעת הרבה חדשות, הידיעות הקשות על תאונות הדרכים מגיעות לאוזניה וכואבות עוד יותר. השבוע זה היה השיא: שתי משפחות שלמות נהרגו תוך עשרה ימים בנגב ובכביש הערבה.
"אני רוצה שהצדק ייעשה למען יראו וייראו. אנשים שגרמו לתאונת פגע וברח יושבים עכשיו בבית ולא מקבלים את המקסימום הקבוע בחוק אחרי שהם מפקירים ילד פצוע ברחוב. מה זה אומר לנהגים אחרים? אני לא מצליחה להבין למה מתייחסים לכל הסיפור בצורה הזאת. אני מאוד מקווה שהצדק ייעשה".
לתרומות ניתן לפנות ל"יד שהם". ולטלפון: 0504083919 או 054459787
- הכתבה המלאה מתפרסמת בסוף השבוע ב"ידיעות מודיעין".
