אני כותבת את הפוסט הזה ביום האישה הבינלאומי. יום חג בעבור כל אישה. בטח אמא. חג עבורי!
בדיוק סיימתי למרוח לק אדום-אדום, תיכף אני נכנסת להתקלח, אח"כ אייבש את השיער, ואבדוק שוב שהלק לא התקלף. אין מה לעשות ככה זה לק על ציפורניים טבעיות.
אני לא בטוחה שאספיק להתאפר. אני חייבת לקחת את הקטנה מהגן, כי היא לא מרגישה טוב, ולשים אותה קצת אצל חברה. אני חייבת לרוץ להופיע. אתאפר כבר בדרך.
מתקשרת אליו: "מאמי, יש אוכל על הגז, אני יוצאת להופעה, ניב אצל רויטל. אל תשכח שלרום יש חוג היום. אתה יודע איפה המטען שלי? אני לא מוצאת אותו. והנעליים? האוטו מתודלק? אוקיי נדבר".
באוטו. מנהלת שיחות עם חצי המזרח התיכון. הכל שטויות. ההיא רבה עם ההיא, אין הגברה באולם שבו הולכת להופיע. הלק קצת מתקלף.
רק שלא יתפוס אותי שוטר, באיזו מהירות אני נוסעת? תשדיר ברדיו: "על מה את חושבת כשאת נוהגת??? חושבת לעצמך, אם רק היה יודע... מתמרנת בין מכוניות. צפירה פה צפירה שם, אז מה? את ממהרת, שי הופעה.
הלק מתחיל להתקלף.
שוטר קורא לי: "עצרי בצד". אומרת לעצמי - תחייכי. מחייכת. "שלום, מה קרה? עשיתי משהו? מהירות? באמת? יא, איך אני מצטערת. לא שמתי לב. יאללה... אולי תוותר לי רק הפעם?". חיוך. "תודה!!!!!"
נשבעת לעצמי שמעכשיו אני נוסעת במהירות חוקית. אוף, זה ממש לאט לנסוע על 90. רגע, זו הזדמנות טובה לתקן קצת את הלק שמתחיל להתקלף. לא, עזבי. תתרכזי בנהיגה.
מגיעים לאולם. ההופעה עומדת להתחיל. איפור,
נעליים, שמלה מנצנצת, חיבוקים, נישוקים. הוא מתקשר. "יש לה חום? כמה? טוב, תן לה נורופן, שתישן לידך קצת. אני אקח אותה לרופא מחר בבוקר".
המוזיקה מתחילה. חיוך גדול, לתת שואו? אין בעיה. תוך כדי אני נזכרת שגם כשעבדתי בעבודות מכובדות אחרות הייתי צריכה לעשות מיליון דברים במקביל. נאמבר סיום. מחיאות כפיים. אני רואה שמתקלף לי הלק. בול באצבע. למה הלק לא מתחיל להתקלף מהזרת?
נגמרה ההופעה. כמה נשים מפרגנות. תענוג. והנה עוד טפיחה ועוד מחמאה. יאללה כואבות לי הרגליים. מי המציא את העקבים??? בטוח גבר!
מעניין אם הייתי באמת מצחיקה. כמה פרגון. איפה אמא שלי? היא בטוח תגיד לי את האמת.
אין כמו אמא. מרגע שאת מתחתנת היא הופכת להיות או החברה הכי טובה בעולם או הנודניקית הכי גדולה בעולם. או כמו במקרה שלי: לסירוגין. הכי מהממת והכי מושלמת (נו, בכל זאת היא היחידה שקוראת את הדבר זה).
בכל מקרה, אם מדברים על נשים אמיתיות, נשים גדולות אנחנו בטוח לא גדולות כמו האמהות שלנו. הן הנשים שביד אחת אירחו 20 אורחים לשבת, גידלו אחים וילדים ומבינות בכל המחלות, בכל התרופות, בכל המכאובים וגם במשאבים. וכל
זה תוך כדי תנועה. ותאמינו או לא, האמהות שלהן, היו נשים, אפילו, עוד יותר גדולות מהן!
באמצע הלילה, כשאני נוהגת עייפה הביתה, אני חושבת, מתי אספיק להכין עוגה לרום ליום שישי? הוא אבא של שבת, אני גם חושבת לעצמי. מה זה אומר על הדור של הבנות שלנו? רגע אחרי אני שולחת מבט ליד שעל ההגה. הלק על האגודל מתחיל להתקלף.
חשבתי לעצמי שבעצם, ככל שעוברים הדורות, אנחנו הולכות ונהיות קצת פחות נשים וקצת פחות אמהות, אבל מרגישות, קצת יותר צורך, לחגוג ולדגל את זהותינו.
לסבתא שלי, לא היו יום האם ויום האישה.
"אשת חיל" בקידוש של שבת הספיק לה. פתאום יש יום האם ויום האישה הבינלאומי.
ואני מוטרדת מדבר אחד. מתי נחגוג יום חשוב ומשמעותי באמת, יום רציני שבאמת נחוץ -
יום לאישה שהמציאה את הלק שלא מתקלף על ציפורניים טבעיות!!
אוהבת אותך אמא שלי.
