"אם רוצים לדבר, עלינו לדעת את האמת"

מה אנחנו יודעים על מקורה ועל נסיבות התהוותה של התנועה הציונית? יודעים - אם לא הברזנו מהשיעור - שנולדה במאה ה-19, עם חדירתם של רעיונות הלאומנות והנאורות לקהילות היהודיות באירופה, ועם האכזבה מהאמנציפציה, ועם התגברות האנטישמיות המודרנית, שעוררה את הכיסופים לציון, ועם עלייתם ארצה של "חובבי ציון" בשנת 1882, ועם הקונגרס הציוני הראשון, שכינס הרצל ב-1897.

לפלסטינים, תתפלאו, יש גרסה שונה לגמרי על ראשיתנו כאומה: כבר בשנת 1799 יצא נפוליאון בתוכנית להקמת מדינה יהודית בפלסטין, כשביקש להטות את היהודים לטובתו (והבטיח להקים את בית המקדש), במהלך המצור על עכו. ארבעים שנה אחר-כך החלה בריטניה לעודד התיישבות יהודית בפלסטין, שתהווה מכשול בפני היווצרות אחדות מדינית של האזורים הערביים. הציונות קמה כפתרון יסודי עולמי, על-ידי הפיכת הדת היהודית לזיקה לאומית, שתבוא לידי ביטוי במולדת יהודית ובמדינה יהודית.

ומה, למשל, למיטב ידיעתנו וזיכרוננו, היה הרקע לפרוץ מלחמת ששת הימים? ברור לגמרי: שורה של צעדים תוקפניים מצד נשיא מצרים, הצטרפותן של סוריה וירדן, ואחר-כך עיראק, לברית הגנה עם מצרים, אווירת ההסתה והאיומים שקלעו את ישראל לתחושת בידוד, חנק וסכנה קיומית, שאילצה אותה, בלית ברירה, לקדם מתקפה ערבית כוללת צפויה, במכת מנע.

לא כך רואים הפלסטינים את השתלשלות הדברים שהביאה למלחמה. לדידם, ישראל היתה תמיד "בהכנות" להתנפלות על השטחים הפלסטינים, ועקבה מקרוב אחרי התנאים בזירה הבינלאומית כדי למצוא את ההזדמנות ההולמת לתקוף את מדינות ערב. "תוקפנות החמישה ביוני" נועדה למנוע ממצרים את השימוש בנשק החדיש שקיבלה מברית המועצות. הצעדים שעליהם הודיע נאצר, שימשו לה תירוץ להראות לעולם כי אינה התוקפן התמידי, וכי היא פותחת במלחמת בלימה שכביכול נכפתה עליה, בעל כורחה. במקביל, ניסתה ישראל לכבוש במלחמת בזק עוד אדמות ערביות שיאפשרו לה להקים יישובים נוספים, לקלוט מהגרים יהודים, וליצור קלף מיקוח, שיאלץ את הערבים לשבת איתה לשולחן הדיונים, בתנאים שלה.

לא מייאש, הרשומון הזה? "לא", אומר ניב קידר. "אם רוצים ומתכוונים לדבר, עלינו לדעת את האמת, ואיננו יכולים להתחמק ממה שחושבים ומרגישים הפלסטינים. על שני הצדדים להכיר זה בכאבו של זולתו. זה קשה ומורכב, אבל חייבים".

קידר מקיבוץ נצר סרני, מורה להיסטוריה בבית הספר האזורי "ברנר" בקיבוץ גבעת-ברנר, היה בין המעורבים בכתיבתו של ספר היסטוריה חדש וחדשני, "ללמוד את הנרטיב ההיסטורי של האחר", שראה אור לאחרונה. בספר תשעה פרקים מרכזיים בהיסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני במאה העשרים - החל מהצהרת בלפור, וכלה בשנות התשעים. אלה מול אלה, עמוד מול עמוד, תכלת מול ירוק, הוא מביא את הנרטיב הישראלי והפלסטיני, וביניהם משאיר רווח סימבולי - שורות פתוחות, המזמינות התייחסות כתובה מצד הקורא. הספר הוא פרי יוזמה של פרופ' דן בר-און ז"ל, חוקר הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, ושל חברו, פרופ' סמי עדוואן, והוא מבטא, כך כתוב, "תפישה חדשנית של משמעות ההיסטוריה ושל מקומה בהבניית סכסוכים ובתהליכי פיוס".

שבע שנים ארך פרויקט כתיבת הספר, שצלח והתגבר על מציאות עכורה ומדממת: אינתיפאדה אחת (השנייה), פעולות טרור, ותגובה (מבצע חומת מגן), מלחמות (לבנון השנייה, עופרת יצוקה), וגם משאים ומתנים עקרים לשלום, ובין לבין, חילופי מהלומות מילוליות משני הצדדים.

הוא הפגיש קבוצה של מורים פלסטינים וישראלים, בהנחיית ההיסטוריונים פרופ' אייל נווה ופרופ' עדנאן מוסלם, בחסות מכון "פריים" - המכון לחקר השלום במזרח התיכון. קידר היה שם מההתחלה, מהמפגש הראשון של חבורת מורים ישראלים להיסטוריה, שהתקיים בסמינר הקיבוצים, בשנת 2001. "זה היה בזמן האינתיפאדה השנייה, שאלו מי מעוניין להשתתף, ואני שמחתי לאפשרות להצטרף לפרויקט אזרחי, כדי לשמר את עצמי מהרוח הרעה".

שלושה חודשים אחר-כך, נפגשו לראשונה ששת הישראלים עם עמיתיהם, שישה פלסטינים, מורים להיסטוריה גם הם, במלון 'ניו-אימפריאל' בעיר העתיקה בירושלים, שהיה הפחות בעייתי לגישה לקבוצה הפלסטינית, ועדיין, הם התקשו לא פעם להגיע אליו. "במפגש הראשון, וגם בכמה אחריו, לא היה ברור לאן אנחנו הולכים. ערכנו היכרות, דיברנו על מתווה ועקרונות. הסכמנו, למשל, שאף צד אינו מייעץ לצד השני איך לפעול עם החומרים שיעלו וילובנו. סוכם שכל צד ישמש סוכן שינוי בקרב האוכלוסייה שלו".

והצדדים משמשים סוכנים כאלה?

ניב קידר: "כל קבוצה ניסתה את הטקסטים המקבילים, עם תלמידים בכיתות. ידוע לי שהתגובות שקיבלו המורים הפלסטינים היו צוננות למדי, לא אוהדות כלל. הבנייה וההטמעה של הבנת הצד השני הן תהליך איטי, בעיקר בצד החלש, הפלסטינים. וצריך גם לזכור שהם לא לגמרי חופשיים לפעול, הם חיים תחת איום של הוועדות האסלאמיות".

אנשים טובים, מעשים נוראים

כמנה ראשונה, נבחרו שלושה אירועים מרכזיים בהיסטוריה של הסכסוך, וכל צד התחיל לעבוד ולכתוב עליהם בנפרד. בהמשך, שבו ונפגשו שתי הקבוצות, מדי שלושה-ארבעה חודשים, באותו מלון, לדיון ולליבון משותף. המפגשים, זוכר ניב, היו תמיד קשים. מבצע "חומת מגן", אליו גויס ניב, ומלחמת לבנון, בהמשך, השרו מועקה. בזמן שהתנהלה מלחמת לבנון השנייה, נסעה הקבוצה כולה למפגש בגרמניה, וביקרה גם במחנה ריכוז. "זה היה ביקור טעון ומעניין", אומר ניב. אגב, מוסדות מחקר וארגונים בגרמניה, ובמדינות נוספות באירופה, כמו גם בארצות הברית, גילו ומגלים עניין רב בפרויקט הייחודי, והודות לכספים שתרמו לו, התאפשרה השלמתו והבשלתו - קודם בשלוש חוברות נפרדות, בכל אחת מהן שלושה צמדי נרטיבים, ובהמשך, לספר.

איך צלחתם יחד אירועי טרור?

"היו בנו, הישראלים, הרבה כעס ועצב, שלא היה מכוונים אל המורים הפלסטינים - הם היו אנשים טובים, שנקשרנו אליהם - אלא על המעשים הנוראים עצמם".

הם גילו הבנה לכעס ולצער שלכם?

"די מהר התברר שלפלסטינים, וזה מתבטא גם בנרטיבים שלהם, חסרה מידה של התבוננות עצמית וביקורת עצמית. זה בלט, למשל, כשהגענו לדבר על אירוע טרור היסטורי, פיגוע המיקוח במעלות. בגרסה שלהם, צה"ל, שפרץ בכוח לבית הספר, והממשלה, שסירבה לשאת ולתת עם הטרוריסטים, הם האחראים לרצח בני הערובה. שאלתי את אחת המורות הפלסטיניות: ונניח שזה נכון, האם לטרוריסטים עצמם אין אחריות למצב, לסיכון שבו העמידו את הילדים? 'זה כתוב בין השורות', היא אמרה. בינינו, הישראלים, סיכמנו שהם עדיין נמצאים ב-1947 שלהם".

תהליך של התאבלות

בסיכום שכתבו שני יוזמי הפרויקט, הפרופסורים עדוואן ובר-און, הם מנתחים ומפרטים את גישת הנרטיב הדואלי, ומספרים, בין היתר, על תהליך ה"התאבלות" ועל המשבר שעברו המורים בשל הצורך לנטוש הגדרה שלילית, המתייחסת לצד השני. "איך נוכל ללמד את הטקסט שלך בכיתה שלנו? התלמידים רגילים לחשוב עליכם שונה מאוד בהקשר הזה". העבודה עם המורים, כותבים עדוואן ובר-און, המחישה להם באופן חי את התפקיד המרכזי של רגשות בהוראה ובלמידה של דיווחים היסטוריים.

אחת המורות, רחל, סיכמה כך את התהליך שעברה במהלך הפרויקט: "כשראיתי את הנרטיב של הצד השני, כעסתי, והייתי מתוסכלת מזה שהוא כל כך שונה משלנו.

חשתי שאינו מבוסס על עובדות, אלא על סיפורים ורגשות. מאוחר יותר למדתי לקבל באופן קוגניטיבי את ההבדל, ועדיין הרגשתי שהנרטיב שלנו עדיף על שלהם. רק לאחרונה למדתי לראות את ההיגיון שעומד מאחורי הנרטיב שלהם, ואפילו לחוש רגש של אמפטיה למה שעבר עליהם. אם לי זה לקח כמה שנים, תארו לעצמכם כמה זמן זה ייקח לתלמידים, או להוריהם".

האתגר הזה, כנראה, ייחסך מכלל תלמידי ישראל, ומהוריהם. כשניסו המורים הישראלים לעניין בתי ספר תיכונים בחוברת הראשונה שהוציאו, בלמה אותם הוועדה הפדגוגית של משרד החינוך - אז, בראשותה של השרה לימור לבנת - והם מפוכחים מכדי להניח שמשרד החינוך הנוכחי יפתח בפניהם את מוסדותיו. אם כך זה בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, קל וחומר שיהיה כך גם ברשות הפלסטינית.

אז מה היה שווה כל המאמץ?

"אנחנו מתכוונים להפיץ את הספר במכללות למורים, ובקרב חוגים ואנשים מעוניינים. במקביל, מתורגם הספר לאנגלית ולגרמנית ומעורר עניין רב בקרב חוקרים ודוקטורנטים בחו"ל. הגישה הזאת היא כלי מצוין לטיפול בקונפליקטים. לאחרונה שמעתי על קבוצת מתנחלים, 'ירושלום', שהתחילה להיפגש עם פלסטינים. לאט-לאט הדברים מחלחלים, הרי ברור שאין ברירה אלא לדבר, וכדי לדבר, צריך קודם כל להכיר זה את זה".