אתמול פגשתי את רחל בקניון, כשהיא מרימה שקית אחת מהסופר ושנייה מחנות בגדים. בהתחלה ניסיתי להתעלם, כי לא התחשק לשוחח איתה, אבל דווקא היא, אישה בת 60 פלוס, קראה בשמי, הניחה את השקיות העמוסות על הרצפה וחיבקה אותי.
"מה שלומך, מאמי"? שאלה כשאור דולק בעיניה. "בסדר", עניתי והתבוננתי בשעון, כדי לרמוז לה שאני ממהרת, כי לא רציתי לשוחח איתה ולפתוח פצעים ישנים. רחל, זו הרי אמא של חברי מלפני חמש שנים.
"את ממהרת?" שאלה וניגבה זיעה קרה ממצחה. "אה... קצת", גימגמתי וקלטתי מיד שאני לא טובה בשקרים. רחל הניחה את ידה על כתפי ואמרה: "אל תמהרי, אף אחד לא רץ אחרייך. בא לך לשבת בבית קפה? אני משלמת!" הוסיפה עוד לפני שעניתי. האמת שלא רציתי לשמוע על ארז. יצאנו שנתיים, נפרדנו והוא תוך שלושה חודשים התחתן ואני... עדיין מחפשת את עצמי.
למרות זאת, מצאתי את עצמי תוך עשר דקות יושבת עם רחל על כוס קפה ועוגת שוקולד, כששתינו משוחחות על הא ועל דא.
“את עוד לא נשואה, נכון?” שמעתי אותה לפתע חופרת. “לא”, עניתי כשגופי רועד. “את יודעת שארז התגרש לפני חודשיים” אמרה ולא הרגישה איך הנחיתה
עליי פצצת אטום. “לא, לא ידעתי”, השבתי והביטחון חזר אליי משום מקום. “אשתו עשתה לו את המוות. ארז תשמור על הילדה, ארז תחליף לילדה, ארז תכין לי ביצה מקושקשת, ארז קח אותי לאמא שלי, ארז תנקה את הבית... וואו, הבן-אדם השתגע. הוא היה חוזר הביתה בחמש מהעבודה ואחר-כך הופך לעבד. כמה כבר אפשר? היא הפכה אותו לחולה, עד שיום אחד הוא קם והחליט שגם לו מותר לנוח והיא פשוט לא עיכלה את זה, כנראה שלא אהבה אותו בכלל. עם כל הצער הוא קם ועזב וכשהוא התחיל לנשום את החופש, הוא לא רצה לחזור יותר...”
“אז איפה הוא גר עכשיו?” שאלתי כשאני זו שמתחילה לחפור. “אצלי בבית... והוא פנוי להובלה....” הוסיפה בחיוך. קלטתי את הרמז, אבל לא מיהרתי על המציאה, כי אני שונאת לצאת עם מישהו שרק עכשיו התגרש, אני לא ממלאת מקום, אלא בחורה שיוצאת עם גבר שליבו פנוי ומחפש אהבה חדשה.
המשכתי לשבת במשרד ולעבוד, ובעצם ניסיתי לעבוד, אבל לא ממש הלך לי, כי הראש שלי ריחף ובדמיוני ראיתי כל הזמן את החיוך המתוק של עמרי, וידעתי שהוא מחכה לי בחוץ. בשעה 15:55 עומרי נכנס לחדר שלי ושאל: "נו, מה קורה, בא לך לעשות שעות נוספות ולשדוד את אבא שלי? יאללה, עבדת מספיק להיום, תגידי שלום למחשב ובואי נצא". עוד לפני שהספקתי לענות לו, עומרי כיבה את המחשב שלי, הגיש לי את העליונית וסימן לי שאבוא איתו.
יצאנו יחד מהמשרד, כשבדרך אנחנו פוגשים באבא שלו ונפרדים ממנו. הוא חייך ואיחל לנו שנעשה חיים ועומרי השיב לו, שלא ידאג, כי אנחנו הולכים לעשות חיים. "אני נוסעת הביתה", אמרתי לעומרי, כשהגענו למגרש החנייה. "למה קיבלת פס עד ארבע וחצי מאמא?" שאל וחייך. "לא בדיוק פס, אבל היא לבד בבית ואני חייבת לראות אם הכול בסדר איתה. חוץ מזה, אנחנו בדרך כלל אוכלות ארוחת ערב יחד".
"אתן בטח לא אוכלות עכשיו ארוחת ערב, וחוץ מזה, את יכולה להתקשר אליה ולשאול לשלומה". "אני חייבת לראות אותה בעיניים ואחר-כך אני משוחררת", השבתי בלחש.
"אני יכול לבוא איתך?" שאל עומרי בקול מתחנן. "כן", עניתי בביישנות, "יש לי אמא מדהימה, אתה תאהב אותה ממבט ראשון ואני בטוחה, שגם היא תאהב אותך". החלטנו לנסוע אליי הביתה כל אחד במכוניתו, למרות שעומרי ביקש שאצטרף אליו, כי הוא חושש להתגעגע בזמן הנסיעה. אני עמדתי על שלי ונסענו אחד אחרי השנייה, כשליבי נמצא אצלו וליבו אצלי. הרגשתי איך אני פורחת ואיך כל העולם מחייך אליי. עדיין לא התאהבתי, אבל היה לי כיף להיות עם עמרי והרגשתי שאני אוחזת בקרן אור שמושכת אותי לחיים הטובים.
