החיים הם שאלה של סדר עדיפויות: במה אנחנו רוצים להשקיע ובמה הכי ישתלם לנו להשקיע. אני רוצה לספר לכם במה עיריית אשקלון
משקיעה ובמה היא חושבת שלא משתלם לה להשקיע דרך הסיפור של גן אתרוג.
גן אתרוג הוא גן לחינוך מיוחד
שנמצא באחד האזורים "הכי פחות מפוארים" בעיר, בשיכונים. בגן הזה מתחילת השנה אין צהרון. כשהגן נסגר בשעה 13:30, הילדים הולכים לבתיהם או לבית קרובי משפחה, בלי מסגרת ובלי טיפול הולם. למה? כי השנה הגן לא תוקצב מסיבות שונות ע"י מסגרות יום לימודיות ותוכניות תוספתיות (מיל"ת).
בגן כעשרה ילדים בעלי צרכים מיוחדים שנוטלים כדורים שמדכאים את התיאבון. בלי השגחה של הגננת הם לא יכניסו מאומה לפיהם.
היעדר הצהרון גורם לילדים נזק בלתי הפיך. ההורים שצריכים להתפרנס לא יכולים לטפל בילדיהם בשעה כה מוקדמת, והנטל עובר לסבים וסבתות שלא מסוגלים לרוב לתת את הטיפול הנחוץ.
ילדי היה מטופל במשך שלוש שנים בגן זה, ומניסיוני האישי גן זה מציל נפשות פשוטו כמשמעו. רק בזכותו ילדי נמצא בכיתה א' רגילה.
אם אין באפשרות מיל"ת לתקצב, מן הראוי שהעירייה תוציא את הסכום הפעוט הזה, כ-2,500 שקל בחודש, מתקציבה. הילדים לא אשמים
בבירוקרטיה המיותרת שבין משרד החינוך והעירייה. יתר על כן, הגן נמצא בשיכונים וכל גני הילדים בשיכונים מקבלים צהרונים. כלומר, חוץ מגן חשוב זה.
למי לא פניתי? מפשוט הפקידים, דרך חברי המועצה וכלה בעומדים בראש הפרמידה. כולם, כך מסתבר, לא יכולים לאשר סכום זעום למען הילדים. לעומת זאת, כשצריך להוציא מליוני שקלים על פרויקטים "משתלמים" - אין בעיה! היד מזדרזת לאשר הכל.
רק לאחרונה קראתי שראש העיר רוצה להשקיע 100 מיליון שקל במדרחוב. כמו כן, הושקעו מאות אלפי שקלים בפסטיבל פורים מאכזב ומיליון שקל בגן פסלים.
האם זה נשמע מוגזם לקחת חלק קטן-קטן ולהשקיע בדברים החשובים באמת?
כנראה השאלה ששאלתי לגבי סדר עדיפות קיבלה תשובה. כנראה ש"לא משתלם" להשקיע בילדים, כנראה זה מצטלם פחות טוב מפסל חדש.
