בזמן שאתם התכרבלתם לכם מתחת לשמיכות בצהרי השבת החורפית שחלפה, המדור חירף את נפשו, ולמרות מזג האוויר האכזרי, הוא יצא לאכול במסעדת "וויט הול - סטייק האוס" שבאזור התעשייה של הרצליה.
ייאמר מיד. למרות מזג האוויר היה המקום הומה אדם. גם ההתחלה בישרה טובות: אם מזמינים מנה עיקרית בשרית,
מקבלים ללא תוספת תשלום גם את המנות הראשונות שכוללות כנפי עוף ברוטב צ'ילי, סלט ירקות ולחם טרי עם סלסילת עגבניות. על פניו דיל נחמד מאוד שסוגר לך את הפינה בנשנושים של הפתיחה.
אבל הטעם? בינוני. הסלט הגיע עם המון שמן, הכנפיים היו בסדר וגם הלחם נחמד, אבל לא משהו שלא טעמנו בעבר. מצד שני, שנסרב לדיל טוב שכזה? מה פתאום.
מצד שלישי, גם העיקריות היו בסך הכל בסדר כזה, אבל לא משהו ממש מסעיר. מנת הספריבס שהזמין המדור (ושעלתה 102 שקלים) הגיעה עם רוטב ברביקיו דל מידי ותוספת של "האש בראון" – סוג של פירה חצי מטוגן ולא ממש מרשים.
מנתה של א' לעומת זאת, הייתה שווה. השילוב של הקבב הטורקי מבשר בקר וטלה שהגיע עם יוגורט וטחינה, הייתה טובה מאוד ורק האורז חסר הטעם שליווה אותה, ושהוחלף אחר כבוד בצ'יפס, הצליח לקלקל קצת.
הבעיה האחרת של "וויט הול" היא משבר הזהות שלו. מצד אחד המסעדה נחשבת למקום עם בשר איכותי, מחירים לא זולים ועיצוב טרנדי ומקורי, למשל תחתיות לצלחות המורכבות ממסגרת של תמונה אותה ממלאים פקקי שעם של בקבוקי יין. מצד שני, מבט אל התקרה עם קורות העץ שלא ממש משתלבות בנוף, הבר שמצופה בקרמיקה לבנה, התפריט שרשום על גבי הפלייסמנט ושירותים צרים ומביכים, מזכירים במקרה המוצלח סוג של שיפודייה. ולא במובן הטוב של המילה.
אבל החלק הכי מעניין התרחש דווקא בסוף. מלצרית עם תחפושת של אוזני שפן ניגשה אלינו ושאלה מי הזמין אספרסו קצר. אנחנו, שהיינו עדיין בשלב העיקריות, טענו בתוקף שמדובר בטעות ואין שום קשר בינינו לבין אותו אספרסו. היא כנראה נעלבה מהדחייה והחליטה לחכות לנו בסיבוב כאשר עם הזמנת החשבון צורף לנו אותו אספרסו לתשלום הסופי.
מחיר: 205 שקלים.
שירות: בסדר גמור.
שירותים: קטנים מדי.
חנייה: סבירה.
"וויט הול", בית מרכזים 2001, רחוב משכית, הרצליה פיתוח
