|
|  | קרן שייט |
| | |
|
|
| | |
| | |
 | | |
| | |
אמנות הסתרת הכאב
קרן שייט 
בוקר רגוע במיון הוא לא דבר שכיח. מניסיוני, למדתי שהוא מבשר על סערה שבדרך. ואכן, בצהרים מגיעה בחורה על אלונקה עם פעוטה בת שנתיים ששוכבת לצדה. הן אוחזות זו בזו בחוזקה. אני מזהה את הבחורה מיד למרות שעברו חמש שנים מאז ראיתי אותה בפעם האחרונה.
שמה ד', אז הייתה בת 15, נערה שנולדה עם מחלה כרונית. פניה היפות היו מאופרות תמיד בכבדות, כמו מסכה, בניסיון להסתיר את הכאב הקיומי שלה. ד' בחורה מרשימה, מי שלא מכיר את עולמה לא מבחין בכאב. את ילדותה 'בילתה' ד' בהדסה עין כרם בטיפולים אינסופיים. אביה נהג להכותה, ואמה גם סבלה ממנו, ובשל מחלתה בילתה יותר זמן בבית החולים מאשר בבית או בבית הספר. כך שעבורה הדסה הייתה לא רק בית חולים אלא גם מפלט מהמציאות הקשה שלה. היא הייתה בודדה וחשה דחויה ונואשת לאהבה ולתחושת שייכות. היא השיגה תחושות מזויפות של שייכות ואהבה בתוך קשרים מעוותים, בדרכים שסיכנו אותה. העבודה המתמשכת עם ד' הייתה בעיקר להגן עליה ולעזור לה למצוא דרכים לפתח ולבטא את עצמה מבלי שתסתכן.
איש מד"א פונה לאחות ומבקש לדבר גם איתי. הוא מספר לשתינו שד' הוכתה קשות על ידי בעלה. המשטרה הייתה בבית ועצרה אותו. אני מביטה בה ממרחק והיא מזהה אותי ומחייכת אלי חיוך מריר ונאנחת מכאב. הבנתי שהיא נישאה כדי לצאת מהבית, אבל נאלצה לחזור ולהתמודד עם אותן פגיעות והשפלות מוכרות. סיפור חייה. הפעם יש גם תינוקת בתמונה העגומה הזו של דיכוי ואלימות. המחיר כבד מדי.
אחרי שאחות מקבלת אותה למיון, אני מבקשת לשים אותה בחדר מבודד, כדי שהעבודה איתה תעשה בדיסקרטיות מרבית. למרות שהבעל עצור, אני מבקשת לא לתת פרטים לאיש על המצאה במיון כדי לא לסכן אותה. אני נכנסת אליה לחדר, מחבקת אותה ואומרת לה שאני פה איתה.
היא פורצת בבכי ולאט לאט משתפת אותי בזוועה. היא מראה לי סימנים על הגוף, אדום טרי, כחול בן יום וסגול-צהוב מלפני שבוע. והנה חתך מעל העין, דם קרוש על השפה, כמו עדויות למה שמתחולל בתוככי נפשה ובביתה, שמעולם לא היה בטוח ואוהב, אלא מקום לשרוד אותו.
אני דואגת לה ולבתה לאוכל. שואלת אותה אם יש מישהו שהייתה רוצה שיהיה איתה, שכנה, חברה, משפחה... והיא עונה בצער שלא. אין מישהו בעולם הזה שהיא בוטחת בו. כשגדלים באימה מתמדת כמו ד', אני חושבת, החיים נצבעים בחוסר אמון, הם מבודדים אותך וכובלים אותה לפחד המוכר, וגורמים לך לחשוב שהאלימות היא ביטוי של אהבה, כך הרי לימדו אותה חייה. אני אומרת לה שלא אעשה דבר מבלי שהיא תסכים אלא אם תסכן עצמה או את בתה. אני מספרת לה מה נעבור בשעות הקרובות יחד, מה הצוות הרפואי יעשה ומה המשטרה תעשה ושכולנו עובדים יחד איתה ועבורה. אני אומרת לה שכל עוד היא כאן, היא בטוחה. אני מעודדת אותה לשאול שאלות, להבין ולקחת שליטה על מה שקורה לה ולבתה. הילדה במיטה, משחקת בבובות כאילו היא לא נמצאת כרגע בבית חולים עם אמא פצועה, כאילו לא ראתה את אביה חובט בה אחוז טירוף.
שתינו יודעות מה השאלה הגדולה שמרחפת מעל שלושתנו: האם תבחר ללכת ממנו? תחזור אליו? האם זה הסוף? שינוי לפעמים יכול להפחיד. אני מספרת לה על האפשרות של מקלט. אני מסבירה לה מה זה, מה קורה שם, מי עוד נמצאות בו, איך יעזרו לה. אנחנו מדברות על הזדמנות להתחיל תהליך ארוך של החלמה. על כך שיש לה עכשיו אפשרות להחליט על עצמה ולא להיות לבד. היא צריכה לחשוב על זה ומבקשת זמן לבד, המחשבות האלה נראות לה זרות כעת והיא מבולבלת. אני אומרת לה שאני מבינה שההחלטה מאוד קשה, והשינוי נראה בלתי אפשרי כרגע ומבקשת להזכיר לה שאני פה, איתה.
בהמשך חוקרת משטרה מגיעה, אני לוקחת את הילדה איתי לצד כדי שד' תתפנה לספר לחוקרת את הזוועות שעברה. ד' מסרה עדות מפורטת שתעזור למשטרה להגן עליה ובעיקר תעזור לד' להבין מה קרה ולארגן את עצמה יותר טוב. היא עדיין נסערת, עדיין מנסה לקלוט באיזה מצב היא נמצאת ולאן היא ממשיכה מכאן.
אני מדברת עם העובדת הסוציאלית
בקהילה, גם היא מכירה את ד'. עד עכשיו ד' ידעה להסתיר היטב את האלימות הקשה. כמה בושה ואשמה ד' בוודאי מרגישה עכשיו. אנחנו מדברות על הפעוטה שלה. אני מתבוננת בה, משחקת בבובות ושרה בחדר שלי במיון, ומדמיינת את ד' כילדה. מה היא קולטת ומבינה? האווירה בבית, אמא חרדה שמגדלת אותה, אבא שלא מסוגל לשלוט בדחפי ההרס שלו, ואינו מסוגל לראות בה ובאמה כאדם נפרד, על ההתבגרות בצל האלימות. היא חסרת ישע ותלויה לחלוטין בהוריה. אני חושבת על שלושה דורות של נשים עם סיפור דומה. הסיפור של ד' הוא סיפור של נשים רבות בינינו.
הכותבת היא עובדת סוציאלית בהדסה עין כרם
|
|
