ההלם והכאב מסיפור אונס הנערה בצפון תל אביב ייעלם
במהרה בתוך אוטוסטרדת מידע קשה, הזורם אלינו יום ביומו ומצליח להפתיע בכל פעם מחדש באכזריותו.
בסיום מסכת סוטה במשנה אומר רבן גמליאל בשמו של רבי יהושע כי "מיום שחרב בית המקדש, אין לך יום שאין בו קללה": פעם אונס נערה, ופעם התעללות בחסרי בית. אנו מזועזעים מהכאת קשישים על ידי מטפליהם, וממקוששי ירקות בפאתי ערב במרכזו של שוק. אנו מתכווצים מתאונות דרכים קטלניות המתרחשות בשל זלזול בחוקי הכביש, כמו גם מהיחס אל מהגרי העבודה וילדיהם.
כל המקרים הקשים הללו אינם אלא תהודה משותפת לאותו עניין: התפרקותה של חברת הרווחה במדינת ישראל, חברה שקיימה ערבות הדדית ומחויבות איש לרעהו, לטובת חברה מנוכרת שבה המושג ערבות אינו קביל אף בבנקים למשכנתאות.
בתל אביב מתקיימת תחרות ריאליטי למכירת דירות: דירות במיליוני שקלים לכל המרבה במחיר וחושק בחיים במגדלים מרובעים ועגולים, שקופים לעין כל. העוני, החולי והמצוקה נדחקים אל שוליים גסים כבר בעוביים, ועדיין סמויים מן העין.
במקום שבו צונח מחיר גופו של אדם וצרכיו, מתאגדים כיום בעיקר לטובת קבוצות רכישה צרכניות. אותם רוכשים קונים ומבלים בסופרמרקטים מהודרים שיש בהם טיב וטעם. ממרומי דירתם השופעת, הם מזועזעים מכך שהשלום מבושש לבוא וכואבים את הזקנה הצולעת, מובילה עגלה ומטלטלים בעיבורה של עיר.
הם קוראים דה מרקר וגלובס ויוצאים לסקי באלפים הבוואריים. מדד המניות נגזר בעבורם, ולכבודם הושק מדד הביו-מד המאפשר כניסה בזינוק נוח לשוק מניות הפארם. מסעדות רחוב הארבעה מזמנות לקבוצת היפים והאמיצים לשכלל את
טעמם הקולינרי, וכשמארבעה יוצא אחד, זה המפסיק לגלות עניין במסעדות הגורמה יזמין שף הביתה, לבשל לאורם של נרות ריחניים עם נוף לים, קונפי שוק אווז, קציפת חצילים עם בשר סרטנים וחלמון, וכמובן מרנג עם גלידה וקרם ערמונים. ריגוש של טעמים בפה.
באותו ערב, במקלט טחוב ממי גשם וביוב, תילחץ נערה לספה מטונפת ותחפש אהבה בשפתם של אלה הבאים עליה לשמש כלי לפורקן יצרים. נערה בודדה, צנומת גוף, שאיננה אלא חלקיק זעיר, אחד מני רבים, בפאזל שהוא חסר פנים וחסר צורה.
היא אינה כתובת ראשונה, ולא אחרונה, ב-GPS המכוון את התפתחותם המעוותת של נערים. אלה שאינם רואים אותה ולא תוהים על נפשם,חלילה על נפשה. מול נושאת האיברים, מדממת וצרובה מסיגריות, שוכבים ועומדים נערים מעורטלים, שדרכם בלבירינת חברתי זה של מוסר כפול אבדה זה מכבר.
"פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד..", כתב עמיחי, "את שני הסלים הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך ושימשתי להם נקודת ציון. 'אתם רואים את האיש הזה עם הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית. קצת ימינה מראשו'. אבל הוא זז, הוא זז! אמרתי בלבי: הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: אתם רואים שם את הקשת מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פירות וירקות לביתו".
