| |
אדום מדור לדור
לא יעלה על הדעת שהבן שלי, בשר מבשרי, לא יהיה אוהד אמיתי של האדומים, ולא ברור לי למה אימא שלו טוענת שהוא עדיין קטן מכדי לבוא אתי למשחק
מעוז קורן, יזרעאל - תל אביב 
אם התמזל מזלכם וגדלתם בקיבוץ בסוף שנות השבעים ותחילת השמונים, הבחירה שלכם בקבוצת הכדורגל האהודה היתה משימה פשוטה יחסית. הממסד ההסתדרותי השמרני כיוון את נכדי החלוצים אל עבר יעד אידיאולוגי יציב, מוגדר וברור, ללא אלטרנטיבה רוחנית ממשית - בלומפילד, שם ביפו, זו הכתובת. מאז הקמת הפועל "אלנבי" תל-אביב ב-1928, הסימביוזה שלה עם המגל, הפטיש והתנועה עבדה בצורה כמעט מושלמת.
עבדכם הנאמן, בימים ההם זאטוט בן שבע, הצטרף למועדון אוהדי "הפועל" בעיצומה של עונת האליפות ב-81' ומאז הוא אדום בנשמה, כנראה לכל החיים. לפעמים זה עבד יותר מדי טוב: אל תגלו לאף אחד, אבל את ג'ימי טורק אהבתי הרבה יותר מאשר את ברל כצנלסון.
לא כולם הלכו בתלם, היו גם נפילות. אחי הגדול, להלן "תינוק שנשבה", החליט, כמה שנים לפני, ללכת משום מה דווקא על בית"ר השנואה. עד היום, אם במקרה אני מרים אליו טלפון והוא לא עונה, אני מפחד שהוא בדרך לשרוף את המועדון. היו גם אחרים שהפכו ירוקים מקנאה - אוהדי מכבי חיפה, חכמולוגים שקראו לעצמם אוהדי מכבי נתניה ועוד 15 קבוצות, וכמובן - הסוטים האמיתיים, שבלי בושה הכריזו על עצמם כאוהדי מכבי תל-אביב, צעד שהיה מקביל אז, ב-1981, להקמת דוכן תמיכה במערך ובשמעון פרס באמצע שוק מחנה-יהודה בירושלים.
לא קלה היתה תמיד דרכנו. לאזהרות של אריק איינשטיין
("הפועל ת"א שוב מחמיץ", "הפועל שוב הפסידה", "החולצה האדומה זאת לא מציאה") לא שעינו, ובשנות התשעים הקשות היה נדמה שסיני לא יביא אותנו לעולם לארץ המובטחת, אבל בקרב הגרעין הקשה של חברי המשק התומכים תמיד הרגשנו בבית. שנאמר: צרת רבים - חצי נחמה.
לפני כמה שבועות, כשמלאו לג'וניור שנתיים, חדרה למוחי ההכרה שזה לא קורה באופן אוטומטי. הקטנצ'יק - עירוני מלידה, יש להדגיש - אמנם מסתכל, זה מספר חודשים, על העיתון בבוקר ומאתר תוך מספר שניות תמונות של כדורגל, אבל למרבה הבושה עדיין לא שואל אותי בימי ראשון כמה יצא המשחק של הפועל. כשהראיתי לו אחרי הדרבי האחרון את תקציר המשחק באינטרנט, שאלתי אותו את מי הוא יותר אוהב, האדומים או הצהובים. "האדומים", הוא השיב מיד בביטחון. לפני שהספקתי לנשום לרווחה ולהעניק לו חיבוק תודה, הוא הספיק להוסיף "וגם את הצהובים". אוי ואבוי, הנוסע השמיני גדל כאן, אצלי בבית.
מדובר בבעיה סבוכה. בשכונה שלנו יש רוב צהוב ודוחה. האחיין שלי, רק בן חמש, כבר נפל ברשתו של המאבטח בגן שלימד אותו שירים איומים של אוהדי מכבי. אני שוקל ברצינות להגיש תלונה במשטרה. אם לא אסביר לג'וניור את עובדות החיים כבר כעת, המצב עלול להידרדר באופן בלתי-הפיך. עדיף כבר שיחזור בתשובה. לא יעלה על הדעת שהבן שלי, בשר מבשרי, לא יהיה אוהד אמיתי. כזה שיעמוד כמוני, ביום חמישי שעבר, תשעים דקות רצופות בגשם, ולא יפסיק לרגע לעודד את האדומים.
אני מוכרח להתחיל להשקיע יותר בחינוך שלו. מחר אקנה לו מטרייה אדומה, חולצה של האולטראס, צעיף וכובע אדום-לבן. את הדיסק של שירי האליפות הוא יכול לשמוע גם לפני השינה וגם כשהוא קם - מה יש? זה עדיף בכל מקרה על משה דץ.
בשבוע שעבר כבר לימדתי אותו שלאיש הקירח בעיתון קוראים יוסי אבוקסיס. טוב שידע כבר עכשיו לכבד סמלים.
עכשיו נותרה רק המשימה האחרונה: העלייה לרגל למקדש - שער חמש בבלומפילד. אימא שלו, לא ברור לי למה, טוענת שהוא עדיין קטן מכדי לבוא איתי למשחק. אל תדאגי, אני מרגיע אותה, הוא ישב על הכתפיים שלי ולא יחמיץ אף גול. "זה לא העניין", היא מקשה, "מה עם הקללות?" אלמד אותו את כולן בעל-פה, אני משיב בביטחון, הוא יוכל להצטרף למקהלה בלי שום קושי. כל זה לא משכנע אותה: "אוהדי כדורגל זה עם של טיפשים, גסים ואלימים. הבן שלי לא יהיה אף פעם אחד מהם".
נו באמת, ברור שלא, הוא הרי יהיה אוהד הפועל.
לשלושת הטורים האחרונים של מעוז קורן:
|
